תרבות גבוהה חלק ב' – ברלין 1934-1939 פרק שלישי

zismanta 26/07/2023 198 צפיות אין תגובות

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

3. חושך מזדחל.

שינויים מתרחשים לאט אבל מהר. אתם מבינים לאן אני חותרת? אנסה להסביר את כוונתי.
שינויים בחברה מתרחשים בדרך כלל באופן הבא: מעלים רעיון חדשני שלא לומר מהפכני, מדברים עליו בקווים כלליים, הפידבק מתורגם לשינוי ברעיון המקורי, שינויים קלים כיוון שאנשים בדרך כלל נוטים להתאהב ברעיונות של עצמם ולא יסכימו לוותר עליהם כל כך מהר, שבים ומדברים על הרעיון אלא שכעת הוא כבר לא חדש משהו ממנו כבר נטמע בראשינו, הבשיל וכעת אפשר לאכול מן הפירות, כך שלא יישאר יותר בגדר רעיון אלא יהפוך למציאות.
ברם אולם, הפירות של הרעיון המהפכני שהעלו בכירי המפלגה הנאצית היה רקוב ואפילו מורעל כך שעתיד היה להרעיל אוכלוסייה שלמה של אנשים שהעדיפו להטמין את ראשם בחול, להתעלם מהקולות, המראות והרעיונות.
כותרות העיתון ,אור לבוקר יום שני בחודש יוני, שנת 1935, אשר הונח יחד עם עוד עשרה עיתונים בערמה ארוזה יפה מול דלתות בין הקפה 'שרלוט' זעקו בדממה. שחור על גבי לבן נטען שחוקים חדשים נהגים בראשם של גדולי האומה ומבית היוצר של הגדול מכולם ובהם שלילת האזרחות מן היהודים על כל המשתמע מכך ולא פחות חמור, גרמנים לא יוכלו להינשא ליהודים או לקיים אתם יחסי מין.
"שרלוט אל תדאגי, זה סתם קשקושים של פרשנים שאין להם מה לעשות ומבזבזים לנו את הזמן הבוקר" הנס נראה שליו כל כך בזמן שניקה את סירי הקפה ומכונת הקפה הידנית. כל כך רציתי להאמין שהוא צודק ואני טועה, אבל תחושות הבטן שלי אותתו שהפעם הדברים באמת ישתנו ואולי חבל שלא הקשבתי יותר ליצחק ויוזף.
"הנס אתה באמת חושב שאנחנו יכולים לקחת את הסיכון ולחכות ולראות מה יקרה?" התרוצצתי בין הבר לשולחנות הקרובים אליו, מנופפת בידי ומצקצקת בסיומו של כל משפט.
"מה את רוצה שנעשה שרלוט? שנמכור את בית הקפה ונעזוב את גרמניה?" הנס נעץ בי מבט וידעתי שכל החלטה שאקבל, תשפיע מידית גם עליו, הוא יקבל הכול ולכן היה לי קשה כל כך. אם יקרו הדברים הנוראים מהם אני חוששת אז בסופו של דבר ההחלטה לעזוב תציל אותנו. אמנם לא יהיו לנו קורת גג אוכל ועתיד אבל לפחות נינצל. ואם לא, הנס לא יסלח לי על כך שמחשבותיי הפרנואידיות גרמו לנו לאבד את מולדתינו, עתידנו, כספנו ואולי גם את אהבתנו. לא בטוח שנוכל לשרוד ביחד, כזוג, אם אני טועה.
הבחירה הייתה קשה מאוד, ואני החלטתי לעת עתה שחכם יהיה לדחות אותה. כל זמן שאין לנו פרטים רבים ומדויקים יותר, או במקרה הגרוע ביותר, חוקים מעוגנים בחוקה.
"הנס אני בסך הכול רוצה שהחיים שלנו לא ישתנו ויישארו יפים כפי שהם היו עד כה" חייכתי אליו בפייסנות "ברור לי שאלו הן שטויות ואף אחד לא באמת יבטל אזרחות לתושבי המדינה או ימנע מאנשים לקיים יחסי מין" קרצתי לסיום.
הנס יתרצה. הוא יתקרב אליי בצעדים של שועל המתמקד בטרפו, בזמן שאני סידרתי את המפות בשולחנות, וברגע אחד של חוסר תשומת לב שלי, אחז אותי והניף באוויר כאילו הייתי בובת סמרטוטים.
צעקת בהלה שובבה נמלטה מגרוני.
"מי ימנע ממני לקיים יחסי מין עם היהודייה שלי?" הנס אמר בבדיחות הדעת ושנינו צחקנו.
אבל משהו ב'איך' שהמשפט נאמר גרם לצמרמורת קלה לעבור לאורך עמוד השדרה שלי.
"שרלוט עזבי אותך משטויות, תראי את הלקוחות מחכים בחוץ בחוסר סבלנות שנפתח את בית הקפה שלך" ושנינו הבטנו דרך הוויטרינה בו זמנית "את מאמינה שהם היו ממשיכים להגיע לכאן בקביעות אם הדברים שכתובים בעיתון היו אמיתיים ?."
היו שם, טרם פתיחת דלתות בית הקפה, שניים עשר אנשים – שתי שלישיות ושלושה זוגות ועד שפתחתי את הדלתות לרווחה הצטרפו עוד שני זוגות. אני מניחה שביניהם היו גם יהודים. כולם דיברו בנימוס, ונתנו לנשים בחבורה את זכות הכניסה פנימה ראשונות, הם הזמינו בנימוס מן התפריט, שתו אכלו ופטפטו ביניהם בצורה מאוד תרבותית. ניכר מהם שנהנו מהישיבה, השתייה והאכילה בבית הקפה שלי. אדם אחד היה שונה באופן חריג בנוף האנושי הזה של בוקר יום שני ביוני 1935, אדם מבוגר כבן שישים, שערו לבן קצוץ, פניו מזוקנות, על חוטמו משקפיים עגולים שנטו קדימה על אפו, חליפתו יוקרתית ותפורה היטב, שעונו יקר במיוחד, ומבטו הכחול מקפיא. הוא לא היה מרוצה מהחגיגה הקטנה שהתרחשה בין כותלי בית הקפה. ישוב לבדו בשולחן צדדי המשקיף הן על הנוף מחוץ לבית הקפה והן על השולחנות בחדר ההסבה הגדול.
ניגשתי אליו כדי לקחת את הזמנתו אבל לפני שהספקתי לשאול לשלומו ומה היה רוצה להזמין מן התפריט הוא ספק שאל ספק האשים "את שרלוט, נכון? אחת מן הבעלים של המקום?."
"אכן, זאת אני אדוני. תרצה להזמין משהו?."
"להזמין משהו ממך?" הוא אמר בהפתעה מהולה במשהו שהרגיש כמו תיעוב.
"כן בהחלט אדוני. בכל זאת אתה יושב בבית קפה, כדאי לך לנסות" ניסיתי להפוך את השיחה ליותר ידידותית.
"להזמין ממך קפה?" הוא שב על השאלה, בצורה קצת שונה.
"אספרסו, קפוצ'ינו, או אולי תה. מה שתרצה" אילצתי את עצמי לחייך.
"את יהודייה, נכון?."
הנה יצא המרצע מן השק.
"נכון מאוד. אני יהודייה והנס לא" אולי זה יעזור לנו לקדם את ההזמנה שלו.
"יהודייה שמנהלת עסק ועובדים גרמניים תחתיה, בזמן שיהודים מבינים שהם כבר לא יכולים לנהל אותנו הגרמנים כמו בעבר" האיש הרים את קולו.
"אני מנהלת את בית הקפה בשנתיים האחרונות יחד עם בעלי והעובדים האחרים" השיחה התקדמה למקומות לא טובים ואנשים סובבו את ראשיהם אלינו כדי לראות מהיכן מגיעים קולות השיחה הצורמים.
"את חושבת שאת משטה בנו, זונה יהודייה?" הוא צרח ותוך כדי האדים.
"אדוני אם אינך מרגיש בנוח לקבל קפה ומאפה אצלינו, אתה מוזמן לעזוב" הסתובבתי חצי סיבוב במטרה לעזוב את שולחנו אך הוא תפס את מרפקי ולא הניח לי.
"את עוד תצטערי על היום שנולדת, יהודייה מסריחה. קחי את הקפה הרקוב שלך ותעופי מפה שלא תרעילי אותנו עם השיקויים המגעילים שלכם."
משכתי את מרפקי בפראות והשתחררתי מאחיזתו בדיוק באותו זמן שהנס הגיע בריצה כדי לבדוק מאיפה נשמעות הצעקות וכתוצאה מכך נתקלנו אחד בשנייה ונחבלנו קלות בראשנו.
אנשים החלו להתלחשש ביניהם, המבוגר הכעוס והרעיל יסתבר מיד, קם משולחנו הזיז את כסאו ויצא בטריקת דלת את בית הקפה. אנשים אחרים ביקשו את החשבון ומיהרו לקום ולעזוב וזוג אחד הגדיל לעשות ועזב מבלי לשלם בכלל.
לבסוף, אחרי נטישה של עשרות אנשים את בית הקפה, נותרו ישובים, באמצע בוקר של יום שני בחודש יוני שנת 1935, רק זוגות ספורים. אני מתערבת, למרות שלא העזתי לשאול אף אחד מהם, שכולם היו יהודיים.
עברו עוד שלושה חודשים, שזה הרבה וגם מעט זמן עד שהפחדים שלי קיבלו תוקף משפטי אמיתי.
הרעיון לא רק שלא נגנז אלא כעת הפך לחוק המדינה. חתום ותקף לכולנו.
שני חוקי הרייכסטאג, המסדרים את עניין מעמדם של היהודים במדינה, עברו בנירנברג בספטמבר 1935: הראשון שולל את אזרחותנו ומונע מאיתנו זכויות שיש לאזרחים הגרמנים שאינם יהודים והשני אוסר נישואי תערובת עם יהודים או קיום יחסי מין מחוץ לנישואין. כדי שלא תתפתה, חלילה וחס, גרמנייה מן היישוב, נאסר על יהודים להעסיק משרתות גרמניות מתחת לגיל 45.
וכעת, כיצד ניתן להמשיך לחיות במדינה שבה התושבים אינם אזרחים שווי זכויות?.
ישנם אזרחים ששווים יותר ויש כאלה ששווים פחות.
איך אפשר לחיות במדינה שאינה מאפשרת נישואי תערובת?.
איך נסתכל לאנשים בעיניים, ביודעינו מה הם חושבים עלינו היהודים – אזרחים סוג ז'?
האם אוכל להביט בעיניהם מלאות הכאב של הוריי ואחיי, צורבות מבגידת המדינה?
האם אוכל בכלל להמשיך לחיות עם הנס?.
האם נוכל להסתכל זה לזו בעיניים, אי פעם?.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך