תרבות גבוהה חלק א' – תל אביב/ברלין 2022 פרק רביעי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

4. תבנית נוף מולדת.

"אמא, את לא מבינה איזו דירה שווה תהייה לי, והנוף…פשוט וואו" בילי ניסתה להדביק את אמה בהתלהבותה.
אך לשווא.
"אני לא מצליחה להבין. בזה את צודקת. מה יש לך לחפש שם לכל הרוחות?" דפנה לא הייתה מרוצה כלל מן המעבר של בתה לברלין.
"את מתכוונת לעזור לי לארוז או שתקטרי עכשיו כל היום על המוגמר. את הנעשה אין להשיב. אני לא מתכוונת לסגת, לא מהמעבר לעיר הזו, לא מהעבודה ולא מהזוגיות עם אלכס".
"מדינת ישראל קטנה על בילי את זה כולנו הצלחנו להבין, אבל דווקא לברלין מכל המקומות בעולם. סבתא שלך בטח הייתה עושה סלטות בתוך הקבר שלה".
"לפחות ככה לא משעמם לה" בילי ניסתה להיות משעשעת.
"ואלכס" דפנה גלגלה את עיניה " מה את בכלל יודעת עליו. מבחינתי יכול להיות שאחד מהסבים שלו היה נאצי שטבח ביהודים".
"למען האמת, אמא, סבא שלו באמת היה שומר במחנה הריכוז מאונטהאוזן באוסטריה" בילי אמרה תוך שהיא סוגרת ארגז קרטון מלא בחפצי הבית שלה, בנייר דבק קולני במיוחד.
"בילי אני לא מאמינה" דפנה פערה את פיה בתדהמה.
"סתאאאם, אמא נראה לך" בילי הרגיעה " אין לי מושג מי הם הסבים והסבתות של אלכס או מה הם עשו במלחמת העולם השנייה כיוון שמעולם לא הגענו לדבר על זה" היא קרצה עכשיו "היו לנו סוגיות יותר חשובות ללבן, ואם את שואלת אותי הן יותר קריטיות לזוגיות שלנו".
"טוב, טוב. תמשיכי באריזות שלך. אבל שתדעי לך שאני באמת לא מצליחה להבין אותך".
בלבה דפנה חשבה שהיא גם לעולם לא תסלח לבתה על הבחירה הזו שלה. ולמרות שידעה בוודאות שיום אחד בילי תעשה מהלך, אחד כזה שיהיה לה קשה להשלים אתו. כשהיום הזה הגיע – כלומר היום, הוא לא החליק בגרונה בקלות כלל ועיקר.
למרות גילה ותלאות חייה, דבקה בדפנה אצילות שלא מהמקום הזה. ככל הנראה האצילות הזו הייתה משם. שערה החלק והבהיר, עיניים חתוליות, עמידה זקופה ואיתנה. אולי זה משום שבדמה היו סימני הזיהוי של המקום אליו טסה בילי, בתה, סימנים שלא רצתה לדבר עליהם ולהכיר בקיומם. אבל הם היו נוכחים, כל הזמן, כל חייה.
"יופי, סיימנו יחסית מהר" בילי ודפנה סיימו לסגור את אחרוני הארגזים שעמדו במרכז חדר הסלון הריק שבדירתה "עכשיו נותר רק להמתין למובילים".
דפנה הביטה סביבה, על החדר המרווח הריק, הקירות הערומים, התריסים הפתוחים למחצה וקרניי שמש החמימות שחדרו דרכם בביישנות.
"זאת הייתה דירה ממש טובה, כמה חבל לוותר עליה. אפילו למקס אחיך אין דירה כזאת" היא נאנחה.
"אם את שואלת אותי מקס הבא בתור" בילי אמרה בפסקנות.
"אני לא" אמרה דפנה נחרצות, אבל עמוק בליבה ידעה שברגע שהדרך נפרצה אדוות המשנה לא יאחרו להגיע.
האינטרקום צלצל ובילי ניגשה לפתוח למובילים. שני גברים חסונים נכנסו לסלון והחלו במלאכת העמסת הרהיטים ושאר חפציה של בילי על המשאית שתוביל אותם למחסן לשמירה בנמל.
חצי שעה לאחר מכן, הם סיימו את משימתם קיבלו טיפ ועזבו את המקום ולבילי ואמה נותר זמן להעביר ביחד עד לטיסה המיוחלת.
"אולי נלך לשבת ביחד באיזה בית קפה או מסעדה, מה את אומרת?" בילי ניסתה לשכנע את דפנה לבלות את הזמן שעוד נותר ביחד.
"אני לא חושבת" דפנה ענתה ביובש "יש לי כל מיני סידורים אחר הצהריים ובמשחק הברידג' מחכים לי, אני לא יכולה להבריז".
"אין בעיה" בילי נפנפה בידיה באוויר לביטול.
שתי הנשים התחבקו קצרות והמבוגרת מבין השתיים עזבה.
בילי עמדה ובהתה בדלת עוד שניות ארוכות לאחר שאמה עזבה את דירתה המרוקנת.
היא נאנחה קלות אספה את מזוודתה ויצאה מן הדירה, נועלת אותה אחריה.
ליבה נחמץ מעט אבל לא יותר מדי, בכל זאת הייתה מורגלת לעבור דירות ולכתפיים הקרות של אמה. זו הסיבה, בין היתר, שברלין לא נראית מאיימת במיוחד. היא יודעת איך להתמודד עם הקור האנושי היטב.
היא צלצלה לתחנת המוניות והקדימה את שעת הגעת המונית. וכשזו הגיעה סקרה פעם אחרונה את הדירה ששימשה לה כבית במשך שנתיים, ולא חשה כמעט דבר.
במרחק של כמה שעות טיסה המתין בן זוגה בשלושת החודשים האחרונים, אלכס, שהפך מסטוץ חד פעמי לדבר האמיתי. ומה בעצם היא משאירה כאן מאחור? בעיקר אכזבות וכאבי לב. אולי בברלין תפתח דף חדש בכול המובנים ותצליח להימלט מכול הזיכרונות הרעים שהיו מנת חלקה יותר מדי זמן ולא הצליחה מעולם להיפטר מהם. ייתכן ששינוי גיאוגרפי משמעותי יסיר מעליה את העול הזה שסחבה אתה לכל מקום. גם אם לא במודע.
בילי, כמו רובנו, הייתה בסופו של דבר, תבנית נוף מולדתה בילדותה, והיא לא אהבה את הנוף ולא את התבנית ורצתה בכל מעודה להחליפם.