מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק 14

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרקים י"ג+י"ד

—
אני מבינה שסרינה לא שואלת- היא יודעת בדיוק מהי השרשרת שאני עונדת!
"זאת הייתה שיטת מכירה אכזרית למדיי," אני עונה ומנסה להיראות רגועה וחייכנית. "רוכל הציע לי למדוד אותה, והפלא ופלא- לא יכולתי להוריד אותה יותר! נאלצתי לקנות אותה ומאז אני עוד מחפשת מידי פעם מישהו שיוכל לעזור לי להסיר את הקללה הזאת. אולי את תוכלי?" אני שואלת בתקווה.
"מעניין מאוד, את יכולה לתאר לי את הרוכל הזה?" מבקשת-דורשת סרינה .
"אני לא אשכח אותו," אני משקרת ועוברת במהירות על פרטים מזהים של רוכלים שונים שאני מכירה. "אדם מבוגר ונרגן, חסרה לו שם אחת, קול מחוספס במבטא אלרייני, שזוף ומקומט".
סרינה מקמטת את המצח שלה.
קשה לי לנחש מה היא חושבת.
לאחר מבט חודרני בעיניי היא אומרת "לצערי, בתי היקרה, אין בכוחי לעזור לך. אבל אני סמוכה ובטוחה שבני היקר יעשה את מיטב מאמציו כדי למצוא את מי שעשה את זה. נכון האוזן?".
"בהחלט" אומר האוזן ששתק כמו דג כל הזמן.
מרושע!
סרינה מביטה בשנינו ואז אומרת "בגלל שפספסתי את החתונה, אני רוצה לקיים טקס מיני-חתונה באחוזה שלי, יום לאחר שנגיע. האם אתם מסכימים לבקשת אם זקנה שרוצה לראות את בנה ביום מאושר?".
האוזן עונה מייד "כמובן, אמא" ואז לוחץ חזק יותר על כף ידי.
"לכבוד ולעונג יהיה לנו" אני מרכינה את ראשי בתודה.
אני כבר לא בטוחה שאצליח לקחת את התכשיטים הקסומים עכשיו, אבל מאוד יכול להיות שבמהלך היממה הקרובה תהיה לי הזדמנות.
"אני שמחה לשמוע, זה ממש ייתן ללב שלי ביטחון שאני משאירה את הבן שלי עם אישה… ראוייה" אומרת סרינה.
"זה כל-כך מחמם את ליבי לשמוע את המילים האלה ממך!" אני אומרת.
"עכשיו, בואו ננוח," אומרת-פוקדת סרינה. "נגיע בעוד כמה שעות לאחוזה שלי ושם נאכל אוכל מביתי. אחרי מה שהכנת לי, בתי היקרה, אני חייבת להראות לך את בישוליי. האם את מסכימה?".
"כמובן! אני תמיד שמחה ללמוד טכניקות בישול חדשות" אני מהנהנת.
לפחות עכשיו אני לא משקרת.
"אני לא בעד הסטיגמה – נשים למטבח," מגחכת סרינה. "אך אני בהחלט אוהבת להיות שם. אך מאז שבעלי מת מנסיבות מצערות יש לי מחויבויות… אחרות. אני מקווה ומתפללת שגורלך לא יהיה דומה".
סרינה מרכינה ראש ונרדמת תוך שניות.
איך היא מצליחה?
האוזן פונה אליי ולוחש "אני מבקש ממך, כשנגיע, לא לעשות בעיות. אחרי הטקס וקבלת הכסף אשחרר אותך," הוא מביט בי בחשד. "מובן?".
"למה שאאמין לך אחרי מה שעשית לי אתמול?" אני שואלת בקול.
"כי חשבתי שאקבל את הכסף אתמול, הוא עונה בפשטות. "לא ידעתי שאמא שלי תעשה לי תרגיל כזה".
"אז אולי כדאי שתשאל את אמא שלך מתי אתה יכול כבר לשחרר אותי" אני מסננת בארסיות.
"הסברתי לך, טיפשה, אם אשאל- היא תדע שאת לא באמת אשתי" הוא אומר ומביט בסרינה במבט חששני שמא שמעה.
"באמת?!" אני אומרת לו בציניות מופגנת.
"כן," מוסיף. "וכדאי שתנוחי. כמו שאני מכיר את אמא שלי- היא בטח הכינה עוד הפתעות באחוזה שלה".
אני מתרחקת ממנו קצת, נשענת אחורה על הכיסא ואומרת "שינה ערבה, אהובי!".
במקום לישון, אני בוחנת את הנוסעים בכרכרה.
השומרים וצ'יפה דרוכים, נראה שהם מאויימים מידה האכזרית של סרינה.
צ'יפה מביטה על הרצפה והאוזן נרדם במהרה.
אני זזה כמה פעמים במושב שלי כאילו הוא לא נוח, נאנחת, קמה, הולכת למושב של צ'יפה בלי שהאוזן מתעורר ומחכה כמה שניות כדי לוודא שאף אחד לא החליט שאסור לי לעשות דבר כזה.
"אז, מה את אומרת?" אני אומרת לצ'יפה בקול שקט ובעיניים עצומות "עכשיו או אחר כך?".
"אני לא יודעת," היא עונה. "אם ניתפס- אין הרבה לאן לברוח גם עכשיו ואולי אחר כך גם לא".
אני מהנהנת קלות.
בכל זאת, אנסה בעוד כרבע שעה, אולי כשכולם יירגעו מעט תהיה לי הזדמנות.
אהיה הכי דיסקרטית שאני יכולה ואם זה לא יעבוד- פשוט אעמיד פנים שמעדתי ונפלתי על סרינה או משהו כזה…
קלי-קלות!
אבל עם כל מאמציי לא להירדם, אירועי היום וטלטלת הכרכרה מעייפים אותי כל כך ואני שוקעת בשינה.
—
קול דלת נפתחת מעיר אותי ואני מרגישה נשיקה בלחיי.
"אשתי האהובה, קומי," נשמע קולו של האוזן. "הגענו".
לעזאזל!
פספסתי את חלון ההזדמנות שלי!
אני פוקחת עיניים ואומרת "תודה, אהובי!" ומנסה לסלק את השינה ואת הבהלה מקולי.
נראה שעבר הרבה זמן מאז שנרדמתי– יצאנו בתחילת הצהריים ועכשיו סוף השקיעה.
אני מביטה מפנים הכיכרה החוצה למבנה גדול שהצל על הדרך.
מבעד לחומה בה נכנסנו עומדת אחוזה ענקית בעלת ארבע קומות, בנויה מאבנים הצבועים בצבע ירוק-ג'ייד.
האחוזה של האוזן פצפונת לעומתה!
חיילים ומשרתים מסתובבים בכל פינה, מפטרלים, עובדים או סתם מתאמנים.
כמה עמודים בצורת צלב עם אזיקי ברזל קשורים אליהם ניצבים ליד מקום חנייתנו.
בטוח סימן מסרינה.
"אז מה את אומרת על הבית שלי, בתי?" שואלת סרינה.
מעורר פלצות.
"מאוד אלגנטי ומשרה תחושה של כוח!" אני עונה.
"את כל-כך צודקת, כך צריך להיות" אומרת סרינה ויורדת בליווי שלושה חיילים שבאו מבחוץ .
האוזן יורד ושולח יד לכיווני "בואי, אשתי, אעזור לך לרדת".
"אתה כל כך מתוק ומתחשב" אני אומרת להאוזן.
וגועלי.
אני נעזרת בהאוזן בלי להפגין את ההסתייגות וכאילו נופלת קדימה כדי שיתמוך בי.
ההצגה מצליחה!
סרינה בהחלט נראית מרוצה.
אני מביטה למרחק כמה שאפשר ומנסה למקם את המקום בו אני נמצאת.
כנראה יאלדורי, אבל ממש במרכז.
לפחות קיצרו לי את הדרך.
האוזן מחבק אותי בהפתעה ולוחש "הכנתי תרגיל לאמא- תזרמי איתי או שאת יודעת מה יהיה… מובן?".
אחיזותיו מתחילות להיות יותר ויותר חזקות, רכושניות ומתוקות- ואני לא אוהבת את זה!
"אתה מוכל לפחות לתת לי רמז?" אני שואלת בקול, מצחקקת במטרה להסוות את הבהלה בקולי ומקווה שהשומרים יחשבו שאנחנו מפלרטטים אחד עם השני.
"בואי נקרא לזה- המשך הדורות" הוא צוחק.
"תפסיק!" אני ממשיכה לצחקק ודוחפת אותו מעלי דחיפה חזקה יותר מדחיפה חברית, אבל לא אחת שתגרום לו למעוד.
קשה לי מאוד לשמר את החיוך אחרי מה שהוא אומר.
"אל תדאגי," הוא לוחש "אני לא אעשה לך כלום, את לא מיוחדת יותר משאר הנשים איתן יצאתי. רק בעיני אימי את כך".
"אוה, אבל אני בהחלט דואגת! אני לא יודעת מה עשית עם נשים אחרות," אני עונה. "ואני עוד פחות יודעת מה אמא שלך תעשה לי".
"לגבי הראשון, את צריכה להפסיק לדאוג- ככל שעובר הזמן אני יותר מתעב אותך," מסביר האוזן. "לגבי אימי, איני יודע- את יכולה פשוט לשאול אותה".
"זו המטרה יקירי," אני עונה. "ואין בעיה, אני פשוט אלך לשאול אותה אם היא מתכננת לענות אותי קצת, או לפחות לגרום לי לענות אחרים. רעיון נפלא!".
"למה אתם מחכים?" אני שומעת את סרינה. "בואו, היכנסו".
האוזן תופס בידי במעט בכוח ומתחיל ללכת לכיוון האחוזה המבעיתה.
אני עולה יחד איתו במדרגות לעבר הבית עצמו וכבר לא מתאמצת לשחרר את ידי.
—
להפתעתי, פנים הבית נראה יפה מאוד!
חדרים רבים בקומת הכניסה, שטיחים מפוארים, פסלים, ציורים, שולחנות, כיסאות, הכול בצבע האיזמרגד.
גרם מדרגות נמצא בצד העולה ויורד ואיני רוצה לדמיין מה יש בכל קומה ובעיקר למטה.
במקרה של סרינה- אני מניחה שלא דברים טובים.
סרינה שולחת אליי יד "בואי למטבח, יקירתי, אלמד אותך מתכון נהדר" זה נשמע יותר כמו ציווי.
אני אוחזת בידה ונותנת לה להוביל אותי ואת צ'יפה אל מטבח ענקי בעל אין-ספור ארונות, תבלינים וכלי מטבח.
"צאו מכאן, בבקשה," אומרת סרינה לאנשים במטבח ואז היא פונה לצ'יפה "גם את, משרתת".
צ'יפה קדה והולכת עם השאר.
איך אגיע אליה עכשיו?
"בואי, שבי איתי" אומרת-פוקדת סרינה, מתיישבת על כיסא ומצביעה על כיסא אחר לידה.
אני בוחנת את המטבח בעודי מתיישבת בצייתנות.
יש כאן תבלינים אקזוטיים ביותר שיצא לי לסחור בהם כמה פעמים- המטבח הזה כנראה שווה הון!
סרינה סורקת אותי שוב במבטה ואז סוגרת את אגרופה.
שריריי מתחילים לכאוב יותר-ויותר בהדרגה וזה גורם לי לצרוח!
"מדוע את משקרת לי, יקירתי?" שואלת סרינה בכעס "איני אוהבת שקרנים!".

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 15

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י"ז