כל החבר'ה הצעירים #9

צלקות

שישי, חמישה־עשר באוקטובר, 1971

רמוס היה חייב להימנע מסיריוס בימים הבאים – או לפחות לנסות להימנע מלהיות איתו לבד. זה לא היה קל, שכן הנערים בילו את כל זמנם יחד, ובמיוחד בסופי השבוע. ארבעתם צלחו את שיעור הלחשים ביום שישי ללא בעיה; אפילו פיטר. פליטוויק כל־כך התרגש מכך שכל הכיתה הצליחה לשלוט בלחש הריחוף בשלב כה מוקדם בשנה, שהוא שחרר את כולם מוקדם מהצפוי לארוחת הצהריים.

בשבוע שלאחר מכן, הפך סיריוס לבלתי־נסבל לחלוטין – במיוחד בעת שיעור התעופה שלהם. לולא שנא רמוס את תולדות הכישוף כל־כך, הייתה תעופה המקצוע שהכי פחות אהב. עשרים דקות לתוך שיעורם הראשון עם מדאם הוץ', למד רמוס שהוא מפחד מגבהים, ושאר השיעורים היו נוראיים עבורו.
ג'יימס היה כוכב השיעור, כמובן, ואפילו שאר הקונדסאים חשבו שהוא בלתי־נסבל כשריחף בווירטואוזיות סביב רחבת הקווידיץ', מתמרן עצמו בחינניות בסיבובים כאילו נולד על מטאטא. סיריוס היה נהדר גם הוא, ורוב ניכר מהכיתה גדלו על משחק המטאטאים; אפילו פיטר היה סביר.

גשם ירד בלילה הקודם, והקרקע הייתה רכה ובוצית. הם החליפו את נעלי השרוכים הרגילות שלהם למגפיים עבים ומדים בגווני ארגמן לפני שבוססו באיטיות לתוך המגרש. הם הרימו את מטאטאיהם וחיכו להוראות. המטאטאים סופקו על־ידי בית־הספר. תלמידי השנה הראשונה לא הורשו להביא מטאטאים משלהם, אך ג'יימס סיפר לכל מי שעצר על ידם, שהיה ברשותו את הדגם החדש ביותר.

"יופי, אנא עלו על מטאטאיכם, גבירותיי ורבותיי," שאגה הוץ' לעבר הקבוצה, "רוח טובה וחזקה היום, אז אני רוצה שכולכם תזַהרו. בלי להשוויץ, פוטר!"
רמוס עלה במגושמות על מטאטאו, בולע רוק בכוח. אם יצליח לא להקיא – זה כבר יהיה ניצחון.
"אני רוצה שתבצעו חמישה סיבובים פשוטים סביב המגרש, ואז אני מצפה לנחיתה רכה, ממש כאן, מכל אחד ואחת מכם. שימו לב לשלולית, וזכרו להתכופף לכוון הרוח היכן שמתאפשר. השתמשו בה ליתרונכם. חמש נקודות למי שמגיע ראשון." וכמעט ללא אזהרה, שרקה המכשפה כסופת השיער במשרוקיתה בחוזקה.

רמוס ולילי, בני המוגלגים היחידים בכיתה, היו האחרונים שעזבו את הקרקע. אך ברגע שהנערה הג'ינג'ית הייתה באוויר, היא טסה קדימה בקלילות.
"קצת יותר גבוה, לופין! ברבאק!" רעשה הוץ' מלמטה, צועקת ממגפון. הוא רצה להתעלם ממנה, אך לא הייתה דרך לברוח – לפחות בסנט־אדמונד כשהכריחו אותך לרוץ הייתה אפשרות להתחבא ולהתחמק לעיר לשארית הצהריים.
הוא דחף את עצמו מעלה, מנסה להביט קדימה ולא מטה; מנסה לחשוב על כל דבר מלבד החלל הריק שנמצא בינו לבין הקרקע. הוא הצליח לראות את צמתה האדומה של לילי מבזיקה מקדימה כמו זנב שועל, ואת שערו הבלונדיני המבריק של פיטר איפשהו ממרכז הדבוקה. למרות שלא הצליח לראות כל־כך רחוק, ידע שג'יימס וסיריוס כמעט ראש בראש. רמוס פשוט ריחף לאיטו בדכדוך, לא רוצה להתקדם מהר יותר. למי אכפת אם יגיע אחרון, כל עוד לא ישבור את צווארו. כשהסתובב בפנייה בסוף המגרש, הרוח ממש הכתה בו והוא נשען קדימה, מנסה לא להאט יותר מדי. היה כל־כך קר, ואוויר הבוקר האפרפר הלם בפניו.

הסיבוב השני היה נורא כראשון. כשהגיע לשלישי, רמוס שם לב שג'יימס החל להקיף כל אחד מהמגדלים במושבי הצופים הריקים, למרות התראותיה של מדאם הוץ'. בסיבוב הרביעי, הייתה לרמוס חֶברה.

"נהנה?" חייך סיריוס, משייט לצידו באיטיות. הוא נראה כל־כך נינוח, כאילו ביכולתו להרים את שתי ידיו מעל ראשו, להתהפך לצד השני ולעוף אחורנית ללא כל בעיה.
"מה אתה עושה?" זעף רמוס, מתאמץ ככל יכולתו להתעלם ממנו, "מנסה להפסיד?"
"ג'יימס הולך לנצח," משך סיריוס בכתפיו, "עדיף שפשוט אתן לו להנות מהרגע שלו. חשבתי לבלות פה איתך."
"למה?!" ענה רמוס, בשיניים חשוקות.
"חשבתי שאולי תרצה חברה," רמוס לא היה צריך להסתכל עליו כדי לדעת שהוא מחייך את חיוך ה'סיריוס־בלק' הזחוח שלו. "חוץ מזה, אנחנו עומדים לנחות, ואני יודע שאתה שונא את הנחיתות."
"תתחפף."
"לא."
"אני מזהיר אותך, בלק…"
"אתה לא יכול להרביץ לי פה למעלה, לופין, אלא־אם־כן אתה רוצה לעזוב את המטאטא שלך."
"אלוהים, אתה מעצבן."
"אָה־הָאא!!"
"פשוט תתחפף." רמוס ניסה לחמוק ממנו, מתנודד באופן מסוכן.
"הגיע הזמן לנחות… זכור למתוח את רגליך כלפי חוץ ולהישען אחורה… אחר־כך כופף את ברכיך כשאתה פוגע ב־־ הֵיי!"
רמוס תפס בזנב המטאטא של סיריוס ומשך אותו למטה בחוזקה. צוחק, סיריוס ייצב את עצמו, ואז טס חזרה לצידו של רמוס ודחף אותו בחוזקה כתגובה. רמוס טולטל, אך המשיך להחזיק, מתחיל לרדת. הירידה הייתה חלקה בהרבה מניסיונותיו הקודמים. הוא נשען לאחור, ואז הסתובב במהירות כדי לדחוף את סיריוס שוב.
"זוז לי מהדרך!" הוא צעק, מתקדם מהר יותר, "אתה יכול להיות האחרון שירֵד לשם שינוי!"
"הו לא, אתה לא!" עכשיו תפס סיריוס בזנב מטאטאו של רמוס, צוחק, מושך אותו אחורה. היה זה אולי צעד אחד יותר מדיי, שכן שניהם היו קרובים מאוד לקרקע. שני הנערים המתגוששים צנחו לכוון האדמה. בעוד מטאטאיהם עפים מתחתם הלאה, התרסקו שניהם אל השלולית הענקית, החליקו והתגלגלו קדימה, ומדיהם נספגו במים ובוץ.

"בלק! לופין!" צעדה מדאם הוץ' לעבר צמד הבנים השרועים על הקרקע.
שאר תלמידי גריפינדור התאספו סביבם, מצחקקים ומצביעים. סיריוס זינק על רגליו בכל החן שבו בירכה אותו אציליותו, ומשך והרים את לופין בידו. שניהם הרימו את מבטם אל המורה, ממצמצים טיפות מים מעיניהם.
"מה אמרתי לגבי 'לשים לב לשלולית'?" הרימה מדאם הוץ' גבה משועשעת. לרוב היא הצליחה לראות את הכיף שבדברים. "נקודה מגריפינדור, לכל אחד מכם. כדאי שתלכו להתקלח. קדימה."

שניהם דידו לכוון המלתחות של מתחם הקווידיץ', מחזיקים במדיהם הכבדים ממים.
"לעזאזל עם המדים המטופשים האלה," רטן רמוס כשנכנסו לתוך החדר הקטן, נמוך התקרה. "לא נצליח לייבש אותם בחיים."
"גמדוני הבית ידאגו לזה." ענה סיריוס, מנער מעליו את מדיו ומשליך אותם בערימה בפינת החדר.
רמוס אפילו לא טרח לשאול מהם לכל הרוחות גמדוני בית. הוא השיל את מדיו שלו ובעט את מגפיו מרגליו, ואז נכנס לתאון מקלחת להמשיך להתפשט. מגבות היו מסודרות שם זה מכבר, והמים היו חמים ומענגים. הוא נשען קדימה לתוך הזרם, נותן לו לחמם את דמו, צופה בבוץ ובעלי הדשא מסתחררים במורד הניקוז. לפחות הצליח להתחמק מעוד ארבעים דקות של שיעור תעופה.
הוא שפשף את ראשו בקשיחות. ללא תספורותיה החודשיות של אם־הבית התארך השיער ונעשה רך יותר, מזדקר מעלה רוב הזמן, מבולגן ממש כמו שערו של ג'יימס. הוא הצליח סוף־סוף לראות את צבעו, אך התאכזב – נראה היה שהוא בצבע חום עכברי משעמם.

רמוס סיים להתקלח לפני סיריוס ויצא, תר בעיניו אחר מדי בית־הספר. הוא היה לבוש למחצה כשסיריוס הגיח לבסוף, שערו הארוך משוך לאחור, רטוב ומבריק. הוא היה לבוש לגמרי ונראה גזעי ובוגר באופן בלתי ייאמן, בעוד שרמוס הבין שהחמיץ כפתור בחולצתו, והיה חייב להתחיל מחדש.

"מה זה?!" אמר סיריוס פתאום. רמוס הביט מעלה, ואז שוב מטה. סיריוס הצביע על רצועה כסופה ארוכה שנמתחה מצידה השמאלי של עצם הבריח שלו וירדה באלכסון דרך חזהו עד צלעו הימנית העליונה. הוא מולל בידיו את כפתורי החולצה, מנסה לסגור אותה מהר יותר.
"צלקת." הוא מלמל. לא היה טעם להגיד משהו אחר עכשיו. הוא כבר בקושי שם לב אליהן. הן פשוט היו שם, חלק ממנו ממש כמו נמשיו, או השערות על ידיו.
"היא… זה קרה לך בבית הילדים? איפה שגדלת?"
היה משהו מוזר בקולו של סיריוס. רמוס הבין שהוא לא מצליח לדבר, אז פשוט הנהן.
סיריוס הנהן גם הוא.
"יש לי צלקות." הוא אמר כל־כך בשקט, שרמוס חשב בתחילה ששמע אותו לא נכון.
סיריוס התכופף ומשך בשרוול מכנסיו, מסובב את קרסולו על־מנת להראות לרמוס את הסימנים שם. צלקותיו לא היו כמו אלו של רמוס – גדולות וקשוחות ומשוננות, מלאות בזעם ורעב. הרצועות הכסופות באחורי רגלו של סיריוס היו דקות וישרות; צבאיות באכזריותן. רמוס בהה בהן כמה רגעים, עד שסיריוס שמט את קצה הבד והזדקף.
הם בהו זה בזה במשך דקה שלמה. רמוס הרגיש חם מאוד; עיניו של סיריוס היו קרירות ורגועות.
ואז זה נשבר.

"שנלך לצפות בג'יימס גורם לכולם לחשוב שהוא אידיוט?" שאל סיריוס.
רמוס הנהן שוב, ושניהם צעדו חזרה אל תוך אוויר הסתיו הקריר. הם התיישבו על ספסלי הצופים הנוקשים והתבוננו בשאר הכיתה מעופפת קדימה ואחורה לאורך המגרש, מדיהם האדומים מתנופפים מאחוריהם. לילי, למרות שחסרה את יכולותיו החינניות של ג'יימס, סיפקה לו מירוץ מהיר כאילו חייהם תלויים בכך, ואף עוקפת אותו בשתיים מחמש ההקפות בין חישוקי הקליעה.

"רמוס?" אמר סיריוס פתאום, כשחבריהם לכיתה התכוננו לנחיתתם הסופית.
"כֵּה?"
"אתה לא יודע לקרוא, נכון?"
רמוס נאנח. היו לו מספיק סודות לשמור בכל מקרה. וסיריוס שיתף אחד משלו. "לַא."
"אני לא אגיד לאף־אחד."
"לחיים."
שוב חיוך ה'סיריוס־בלק' הזה.