פרפרים לבנים – פרולוג.
אני מתהפך במיטה ביני לבין עצמי במשך שעות, ולא מצליח להירדם.
הראש שלי מתפוצץ כואבת לי הבטן והעיניים שלי שורפות מבכי ועייפות מפאת חוסר בשינה.
התמונות מההלוואיה לא עוזבות אותי.
הארון, נכנס באיטיות לאדמה בזמן שהרב מדקלם את ברכת המתים או משהו כזה, לא משהו שאני מאמין בו.
לא כזה היה לו חשוב הדת, הוא היה מרוצה בכלל מהטקס אשכבה שההורים שלו אירגנו לו?
פאק על מה אני חושב בכלל.
אני מתהפך לצד השני ולוקח את הטלפון מהשידה, אורו החלוש מאיר את החדר החשוך.
4:00 בבוקר.
גם היום אני לא הולך לעבודה, אני מרגיש מחוייב להגיע לשבעה שלו, אבל אני עייף מדי, אני כבר לא יבוא מחר.
כל אלו הם תירוצים להישאר יותר זמן בבית.
ביום רגיל בשעה הזאת הייתי כבר מזמן ישן, מכורבל בזרועותיו.
"הממפ-" אני שוב דומע, מייבב בשקט ונקרע ביני לבין עצמי.
אוי, שוני.
תגובות (0)