מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק 11

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י'

—
אני מנסה להיראות הכי מבולבלת והכי מפוחדת שאני יכולה.
"א… א… אני… אני לא מבינה על מה את מדברת!" אני אומרת לסרינה.
"הייתי באותו מצב בו את נמצאת, ילדה. אני מכירה את המשחק הזה!". מטיפה סרינה ועושה נו-נו-נו באצבעה. "עכשיו, ספרי לי מה קורה כאן. את לא האויבת שלי- וממש לא כדאי לך להיות".
השמועות על כך שסרינה רצחה את בעלה הופכות לבעלות משקל לפתע. "בבקשה, אני… " אני מורידה דמעה. "אני רק רוצה לעזור לאהובי האוזן".
זה לא שקר.
אני רוצה לעזור לו- כדי שהוא יעזור לי.
"לעזור במה?" היא מגבירה את קולה.
"הוא לא הסביר לי בדיוק, אבל אני חייבת לו טובה דיי גדולה" חצי אמת.
"אם תשתפי איתי פעולה ותספרי לי הכול, אני מבטיחה לא לגרום לך לשאול את עצמך למה קמת היום בבוקר!" סרינה אומרת בכעס וסוגרת את אגרופה.
כמה פעמים אמרו לי עד עכשיו 'אם תשתפי פעולה'?
אני מתחילה לחשוב על העובדה שלא התעוררתי הבוקר אלא במהלך הלילה, אבל כאב מתחיל להתפשט בגופי עוצר את קו המחשבה.
אני מנסה לא להראות סממנים חיצוניים לכאב, שלא כל כך נורא גם ככה.
צ'יפה צדקה.
סרינה פותחת את כף ידה והכאב מפסיק ולאחר מכן מביטה בי שוב ומחייכת.
היא כנראה מרוצה מכך ש'אילפה' את קרובת המשפחה החדשה שלה.
לעזאזל!
"טוב, אני עייפה. תודה על האוכל הטעים!" אומרת סרינה בפתאומיות ויוצאת עם מלוויה.
האוזן נכנס עם חמישה מאנשיו, מתיישב מולי ומביע פרצוף דיי מרוצה. "תודה לך, אשתי".
אני מעיפה בו מבט יוקד.
"יכולת להזהיר אותי!" אני אומרת בזעם. "לא אמרת שפוטנציאל לעינויים הוא חלק מהעסקה!".
הוא מושך בכתפיו "לא שאלת".
אני מחניקה קללה ואומרת "קיבלת את מבוקשך, האוזן, עכשיו תן לי ללכת עם הש"ז, הסוס והחרב כמו שסיכמנו".
"אבל הסתדרנו כל כך טוב יחד- למה שלא תישארי?" שואל האוזן בתמימות.
הזעם שלי עולה לשיאו "אני מקווה שאתה לא רציני, האוזן. אתה קורא לכליאה וסחיטה באיומים מערכת יחסים בריאה? לא פלא שלא מצאת עדיין אישה נורמלית ואני מקווה בשביל כל הנשים באשר הן שגם לא תמצא!".
"אני חושב שכדאי שתישארי לעוד לילה עם צ'יפה עד שתדעי איך לדבר ולהתנהג כמו ליידי," אומר האוזן ומפהק. "מחר אנחנו הולכים מכאן יחד למסע ללוות את אמא שלי לביתה".
במהירות פונה האוזן לשניים מאנשיו "לוו את אשתי לחדרה של צ'יפה".
"מנוול!" אני קוראת ומסתערת עליו עם הסכינים שהחבאתי בשמלתי.
שני אנשיו מנסים להגן עליו, שולפים את חרבותיהם ומתקדמים אליי אחד ליד השני.
טוב מאוד!
הכול קורה במהירות- כשאני מגיעה אליהם אני מחליקה ביניהם ותוקעת בחזה של השמאלי את אחד מהסכינים, ומיד לאחר מכן מנתרת על הימני ותוקעת בו את השני.
"אולי אמא שלך צודקת," אני נוהמת ולוקחת את החרב של הימני. "אולי נשים באמת צריכות להשתלט על העולם".
עכשיו יגיע תורו של האוזן!
אני מזנקת על האוזן ושלושת אנשיו הנותרים צועדים לאחור.
פחדנים!
"סוף סוף קצת אקשן!" צוהל האוזן ושולף חרב. "קדימה, בואי נראה אותך".
כשאני מגיעה אל האוזן הוא הוא מכשיל אותי ואני נופלת על הצד בכאב.
לאחר מכן בועט האוזן בחרב שלי למרחק, דורך על בטני כדי של אזוז ומצמיד את החרב שלו לגרוני.
אני מתנשפת כמה שאני יכולה, מרגיעה את עצמי ולא זזה.
אולי הפעם הוא ניצח- אבל אני עוד אתקע בו ובאמא שלו חרב!
האוזן מחייך "אולי את ואמא שלי צודקות בעניין שלטון הנשים, אבל זה לא יקרה היום. אומר לך מה: אם תמשיכי לשתף פעולה- אחרי שנוריד את אמא שלי בביתה ואקבל את הכסף תשוחררי לחופשי".
אני נוהמת בכעס.
האוזן מביט על אנשיו "פחדנים שמותכם, בואו הנה! אני צריך עזרה כאן!".
"אני לא מאמינה לך!" אני צועקת ומנסה להפתיע את האוזן במתקפה חדשה למרות החרב המונחת על צווארי.
האוזן זקוק לי, אז מוות לא בא בחשבון מבחינתו.
אולי, אפילו אם רק אגרום לו לפצוע אותי במקום בולט, מקום שלא יוכל להסתיר מסרינה, היא תבין שמשהו באמת לא כשורה.
האויב של האויב שלך הוא החבר שלך.
כך או כך- התוכנית שלו תרד לטמיון.
כבר פחות אכפת לי כבר מהחופש שלי, השלמתי עם המוות- פיזי או נפשי.
כרגע אני רוצה רק ניצחון קטן- לראות את האוזן נופל!
אבל, למרות כל הניסיונות שלי, האוזן לא מאפשר לי לזוז עד ששלושת אנשיו מגיעים.
שניים מהם תופסים בזעותיי, מקרבים חרב לגרוני וגוררים אותי למטה חזרה לחדר של צ'יפה ואחד נשאר מאחור לטפל במתים.
איני מנסה להיאבק- את הכוח שנשאר בי אני שומרת לחשיבה על תכניות.
—
אחרי שאנשי האוזן נועלים מאחוריי את הדלת, צ'יפה צצה ומביטה בי בדאגה "אני מבינה שלא הלך כמו שתכננת…".
אני פולטת צעקה בתסכול "הלך בדיוק כמו שתכננתי, רק הפוץ הזה היה חייב להיות אידיוט ולחרוג מההסכם! אבל, לפחות הוא סבל מזה קצת" אני אומרת ומנגבת את ידיי המגואלות בדם על השמלה, מקווה מאוד שהיא תיהרס.
"מה נעשה עכשיו?" צ'יפה שואלת בייאוש ומתיישבת על הרצפה.
"התשובה פשוטה- מתכננות איך להרוג אותו!" אני אומרת, לא בטוחה בעצמי אם אני מתכוונת למילים.
"איך?" היא מזילה דמעות. "אנחנו רק שתי נשים וחסרות נשק, ולו יש חיילים, שלא לדבר על אמא שלו".
"אמא שלו מתעבת אותו," אני מציינת בניסיון לעורר בצ'יפה תקווה. "אבל בניגוד אליו- היא תעריך נשים חזקות ואנחנו יכולות לאלתר נשק ולתפוס אותו ברגע שהוא פגיע!".
צ'יפה מביטה בי במבט המביע 'לכי תעבדי על מישהי אחרת'.
"אני לא חושבת שנוכל לסמוך על סרינה," היא אומרת. "היא כל כך הפכפכה".
כנראה התוכנית לא מגובשת בעליל ולא ראליסטית בשום אופן, לכן אני גולשת לרצפה בסמוך לקיר ומחבקת את ברכיי.
"אז אני לא יודעת," הייאוש משתלט עלי. "אני פשוט לא יודעת".
אני לא יודעת איך לחלץ את עצמי, שלא לדבר על לחלץ את הנסיכה לוסי מאלריה.
אני לא יודעת למה המלך קוסטום בחר דווקא בי.
ואני לא יודעת אם אני מסוגלת, או בכלל אם אני עדיין רוצה להשלים את המשימה הבלתי אפשרית הזאת.
ברגע שאני מהססת אני מרגישה את השרשרת שעל צווארי מתחממת.
אני מביטה בה – הכוכבים מתאחדים לכתב 'נשארו 14 ימים'.
נהדר.
"יש לך רעיון איך לברוח מכאן?" תוהה צ'יפה.
"אולי מחר? בדרך? אני אבקש כמובן שתיסעי איתנו" אני מציעה ומפהקת.
"כן, מחר," היא מפהקת גם ואז במהירות מציעה לי את המיטה ואומרת "את בטח עייפה, אם נישן טוב הלילה, אולי נצליח לחשוב תכנית פעולה".
אני מתחילה להתעשת "איפה את תישני?".
"אני רגילה לישון על הרצפה. כבר מגיל שבע עשרה, כשסוחרי עבדים לכדו אותי" היא מביעה פרצוף שאני לא יודעת מה פירושו.
אני נאנקת "סוחרי עבדים?!".
לא אמשיך לשאול פרטים כדי לא לפגוע בנקודה כואבת.
"כן. אני במקור משבטי מדבר סווארטיבוס- מכפר הקרוב להרים ולים" היא מסבירה.
ממדבר סווארטיבוס? חתיכת מסע מפרך משם עד העיירה אסטליה- ועוד לבחורה שנראית כמו צ'יפה.
צ'יפה ממשיכה "שודדים באו והתעללו בתושבים, חוץ מכסף- חטפו גם נערים ונערות כדי למכור אותם. מייד כשהגענו לכאן מכרו אותי ללורד האוזן".
בהשוואה אליה, החיים שלי היו קלילים למדיי.
אני נאנחת "אני כל כך מצטערת לשמוע".
"זה בסדר, בהתחלה היה קשה- אבל התרגלתי," היא פוטרת את זה בהינף יד. "אם את רוצה שיהיה לנו כוח מחר – כדאי שנישן"
"בבקשה, תשני את על המיטה," אני מתעקשת. "גם ככה יקח לי זמן להוריד מעליי את כל הזוהמה ואני לא בטוחה שאצליח בכלל לישון יותר מדי".
"את בטוחה?" שואלת צ'יפה".
"בטוחה בהחלט!" אני מחייכת. "חבל לבזבז עליי מיטה טובה. חוץ מזה- ישנתי כבר בתנאים גרועים יותר".
זה לא שקר.
צ'יפה מחייכת ונשכבת על המיטה "תודה חברה! לילה טוב".
פעם ראשונה שהיא קראה לי 'חברה'.
"לילה טוב" אני משיבה ולא זזה יותר מידי, אלא ממתינה עד שצ'יפה תירדם. בינתיים מתחילה לחשוב על תכנית להמשך.
רוב התוכניות שהיו לי עד כה ירדו לטמיון- דבר שגורם לי לוותר על הגיית תכניות בכלל.
המטרה הסופית שלי היא הנסיכה לוסי, אך כרגע אני מוכנה לתת לה להירקב בכלט אלריה ולמות!
היא זאת שהובילה אותי לכל הסיוט הזה מלכתחילה!
אני מרגישה את השרשרת מתחילה להתחמם סביב צווארי כאות אזהרה.
נשיפה חדה מלווה במחשבה שזה לא הוגן להאשים את הנסיכה מספקים את השרשרת והיא חוזרת לטמפרטורה נורמלית.
כשאני משוכנעת שצ'יפה נרדמה, אני קמה ומנסה להרעיש כמה שפחות.
עם היסטוריה כמו שלה, בטוח שהיא לא ישנה עמוק מידי.
אני כושלת לחדר האמבטיה ומוצאת שם גיגית גדולה של מים חמימים הממתינה לי.
נפלא!
קודם אני שוטפת את ידיי וצווארי מהדם שנקרש עליהם בעזרת סמרטוט רטוב, לאח מכן, אני מפזרת את שיערי, פושטת את השמלה ונכנסת למים.
אני לא באמת מרגישה מלוכלכת פיזית, הדם לא מפריע לי- אבל אני מרגישה שהנפש שלי הזדהמה לחלוטין ואני מקווה שמקלחת תעזור.
המחשבות מרחפות ממני והלאה, כך שאני יוצאת מהמים רק כשהם מתחילים להתקרר מידי, לוקחת כותונת לילה מקופלת שמונחת על כיסא בחדר ולובשת אותה.
אני מתגעגעת למכנסיים שלי, או בעצם- מתגעגעת לחיים שהיו לי לפני שנכלאתי בטמריה הבירה.
כאשר אני חוזרת לחדרה של צ'יפה אני נשכבת מול הדלת, כך שאוכל לברוח או לפחות לנסות להגן על עצמי ועל צ'יפה במידת הצורך.
נראה שהאמבטיה שטפה ממני גם את האדרנלין.
מה יהיה איתי?
בניגוד למה שאמרתי לבחורה ששוכבת על המיטה- אני נרדמת כמעט מייד למרות חוסר הנוחות.

—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 12

מסעות בטמריה/ספר שני: הלורד והגבירה – פרק י"ב