משאלה – 12 ואחרון
"…!" צעקתי את שמה בכל כוחי, בגרון ניחר, בנשימתי האחרונה.
עיניה נפערו בהפתעה, לסתה נשמטת. היא הביטה בי בפחד שהחדיר לתוכי דממה קפואה כמו אבק כוכבים. ראשה נע בעדינות לצדדים, תנועתו מתגברת ככל שהדמעות זולגות מעיניה. היא הביטה בי ברחמיו של מדבר לאור הכוכבים, בכאב של החול החם תחת רגליים חשופות, בייאושו של אדם טובע.
"לא" היא לחשה אלי בלי להוציא קול, כאילו זו אשמתי שהגענו למצב הזה מלכתחילה. מה כבר יכולתי לעשות? איני מסוגל לשקר לעצמי עוד. אם הגיע שעתי למות – לפחות אמות שלם עם עצמי. רגליה נסוגו ממני בצעד לא מורגש, מהוסס.
לפתע הן קיבלו כוח, שואבות עוצמה מן הכוכבים. לפני שידעתי מה קורה, היא התרחקה ממני הלאה כמו כוכב נופל.
קרסתי על ברכי, מכה על החלל הרווי בכוכבים באגרופים קפוצים. "חכי! זה בסדר, לעזאזל! אז מה אם אני אוהב אותך? לא נוכל להישאר חברים?", צעקתי אחריה. אך אורה הוסיף להתרחק ממני, עד שלא הצלחתי להבדיל עוד בינה ובין שאר הכוכבים. יפים, בורקים, אי אפשר שלא להביט בהם, אי אפשר שלא להושיט אליהם יד –
אך אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד.
"את לא אוהבת אותי? מעולם לא אהבת? דמיינתי הכל? עני לי!" צעקתי ופרשתי את גופי לפנים, שואף לקרבי אבק כוכבים – ומזנק אחריה. הכוכבים חלפו על פני בטשטוש מתוק כמו יין. איבדתי כל תחושת כיוון מלבד אחת: היא. ידעתי שהיא שם לפני, והייתי נחוש לא לתת לה לברוח הפעם.
כך או אחרת, זה צריך להסתיים; או שאדע את האמת, או שאמות בניסיון.
בין כה אני מת מבפנים כבר זמן רב.
בעוד עולמי מתמלא בהבזקי כוכבים בורקים שנופלים אל האופק, התחלתי לשמוע אותם. זה לא היה הגיוני, בלתי אפשרי. עפתי בחלל – לא הייתי אמור לשמוע כלום! בכל זאת, טלטל אותי שאון הולך וגובר, מדבר ובא, נסוג ושוב קרב;
הגלים.
לפתע זוהר הכוכבים בלע הכל, שורף את עיני, את גופי את זעקתי – את נשמתי.
נשפכתי לים הרדוד בקול פכפוך עדין, גופי רועד, נשימתי המהירה נאבקת לעמוד בקצב ליבי הדוהר. איני יודע כמה זמן רעדתי כך, דמעותי מרוות את הים. זה הרגיש כמו נצח. זה הרגיש כמו רגע.
ולפתע שוב ישבנו על הגג זה מול זו, הכוכבים מכסים אותנו כשמיכה זוהרת. אותה תחושת משיכה בבטן, אותו הדגדוג שמתיר את כל הספקות. אני יודע – הייתי כאן בעבר. אותו כאב עוד כאן, לופת את חזי ומונע מבעדי לנשום. אני כמעט עוצם שוב את עיני, מסתיר את עצמי שוב מפני העולם –
לא.. הלוואי ויכולתי. הלוואי ויכולתי לומר שזה נגמר. הלוואי ויכולתי להמשיך הלאה. הלוואי שהייתי מאמין שהכל בסדר וכלום לא קרה. אך הנה אני יושב כאן שוב מולך, מבטי מחפש ישועה בכוכבים. אני נאנח, נזכר בכל המסע שעברתי: בשוזרת החלומות, בילד המפליג בספינת החלומות הנשכחים, בבית הקברות לחלומות נשכחים. בקרברוס ובזקן העצוב ששמר עליו.
ידעתי; זה כבר לא אני שיושב כאן. אז מי זה כן?
"אפשר לשאול שאלה?", הוא שאל.
"כמובן, כרמל"
"אני הייתי שמח אם.. כלומר, הייתי רוצה.. אם זה בסדר מבחינתך.."
היא הביטה בו בציפייה דרוכה, גיצים של פחד מרקדים בעיניה השחורות.
"אני מצטערת, לא לזה התכוונתי, אתה מבין..", היא מלמלה, משפילה את מבטה, מליטה את ראשה בידיה ובוכה, כתפיה רועדות.
חיבקתי אותה בחוזקה, פוחד שהיא תברח אם אעזוב אותה, כה עדינה בין ידי הגסות, נושא תפילה אל השמיים זרועי הכוכבים. "לא, לא שוב.."
"כרמל, תבטיח לי שלא תעזוב אותי שוב"
להבטיח? תהיתי בחיוך שבור. אנחה עמוקה טילטלה את גופי הכבד כעופרת. רציתי לעצום את עיני, הלוואי שהייתי עוצם אותן לפני כן!
אך לא נשאר לאן לברוח. אפילו אם היה לי – לא נותר בי עוד כוח. לכן הרצנתי והיישרתי מבט לעיניה, מחזיק את מבטה כמו פגיון שמסתובב בתוך ליבי.
"את חופשיה לעזוב אותי, אך לנצח לא אעזוב אותך"
והיא חיבקה אותי, נצמדת אלי כפי שלא עשתה מעולם, בחוזקה נואשת, כאילו אני עומד להתפוגג בכל רגע. כאילו באמת אכפת לה, היא משככת את גופי הרועד בכאב ובזעם וביגון. הזכרתי לעצמי את כל מה שקרה, את הכוכב שהצלתי ממלתעות השאול..
לפתע התנערתי ממנה, מקלל את עצמי על טיפשותי. נברתי בקדחתנות בכיסי, הופך את בגדיי בזעקה נואשת;
זה בלתי נסלח. כל הדרך שעברתי, כל הכאב והסכנה, ובסוף איבדתי אותו?!
לפתע היא משכה בידי, מצביעה לשמיים, מבטי נמשך אחר ידה כבמטה קסם.
"תראה! כוכב נופל", היא לחשה, מצביעה אל השמיים.
אור בוהק פילח את השמיים, מהיר כמו הדמיון.
כי זה מה שזה היה לא? רק דמיון.
ועדיין..
זו הייתה האמת.
כי אני אוהב אותה.
עכשיו ולנצח.
בעולם הזה ובמה שיבוא אחריו.
אך היא לא אוהבת אותי.
המשאלה שלה עוד מחכה לה.
מגיע לה לזכות בה. להיות מאושרת.
לבכות ולשמוח ולאהוב ולרצות ולהתאכזב ולקום ולנסות שוב ו..
לחיות. עם כל אור הכוכבים שקורן ממנה.
יחד עם כל החלל האפל שביניהם.
כי.. אני אוהב אותה. וזה לא עומד להשתנות.
אז.. נותר רק דבר אחד שאני יכול לעשות.
לקחתי נשימה עמוקה, נאנח לתוך הרוח המלוחה, הנושאת את דמעותיי הלאה.
כי הזמן זורם רק בכיוון אחד, ויחד איתו שוצפת התקווה.
"קדימה", עודדתי אותה,
"תביעי משאלה".
תגובות (0)