פסיכולוג

״זה בסדר לשחרר לפעמים, טישו?״
״אני בסדר אוקיי? אני לגמרי בסדר״
פסיכולוגים הם כאלה מתנשאים, הם חושבים שהם יודעים הכל, הם יושבים מולך ומסתכלים עלייך במבט בוחן כאילו הם צריכים לתת לך ציון.
״אז למה את בוכה?״ הוא שאל ורשם במחברת אדומה שהביא איתו מבעוד מועד.
מה הם רושמים בכלל במחברת הזאת שלהם?
כמה סודות הם שומרים? כמה מחשבות של אנשים הם מחביאים? ולמה הם תמיד צריכים לסגור אותה בכזאת רישמיות כל פעם שהם מסיימים?
הוא החזיר את העט לכיס הקטן שתפור לו על החולצה המכופתרת כאילו הוא בא לפגישת עסקים והכריז
״זהו להיום״.
רישמיות כבר אמרתי?
אין לי בעיה עם פסיכולוגים שלא תבינו אותי לא נכון, אני פשוט שונאת שהם עונים לי על התשובות בשאלות, מסתכלים עליי במבט בוחן כאילו אני אגוז קשה לפיצוח ובכלל, מי ביקש מהם לפצח אותי? טוב לי לגמרי עם איך שאני. אם בא לי לבכות אני אבכה ואם בא לי לזרוק צלחת על הקיר אני אזרוק ואם בא לי לנעול את עצמי בחדר זה מה שאני אעשה וזה שאתה תבוא ותענה לי על התשובות בשאלות רק יעצבן אותי יותר ובמקום שיחה בוגרת זה יהפוך לסדנת עצבים.
ואני עדיין לא עצבנית.
״נפגש בפגישה הבאה, ותנסי להיראות פחות סובלת״ הוא אמר וסגר אחריו את הדלת
״נפגש בפגישה הבאה ותנסי להיראות פחות סובלת״ חזרתי אחריו עושה פרצופים לעצמי בקול מלגלג בליווי קולות של פלוצים, כי הם פלצנים.
אלוהים הם כאלה פלצנים.
״יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה וקריאת שפת גוף״ אעלק תואר, גם אני יכולה להנהן, להראות כאילו זה מעניין ולרשום במחברת אדומה כזאת עם סימניה מוזרה של חץ בצבע ורוד. למה יש לו סימניה בצבע ורוד בכלל?
בשביל זה צריך תואר?
יאלה שיתקדמו.