צילו של האור – פרק 17
"קורן, אני קופץ לחדר אוכל – להביא לך משהו?", שאל מאור. קורן סימן בידו שלא – לא טורח להרים את ראשו מהמחברת. סהר משוגע לגמרי – העונש הזה היה מגוחך. קורן בהה בערימת הדפים והספרים על השולחן בעגמומיות, משחק בעפרונו..
"עליכם להגיש את העבודה למשרדי במוצאי השבת. רק אם אראה שפתרתם נכון הכל – אבחן את האפשרות לקצר את העונש שלכם"
קורן גיחך. כן בטח, יקצר – כאילו שזה הגיוני להשאיר ילדים סגורים שבוע שלם בחדר.
"כן הוא יכול לעשות את זה. הוא עושה מה שהוא רוצה", זרק מאור כבדרך אגב. קורן נפנה אליו, עומד להגיב – אבל מוותר, נאנח לוחץ את העיפרון חזק כל כך אל הדף שהוא נשבר בנקישה. גרירת כפכפיו של מאור התקרבה אליו מאחור: "זה לא נורא כשזה קורה פעם אחת. אל תתרגש ממנו – זה קרה לכולנו", הוא הניח יד על כתפו. קורן הסתובב אליו בהפתעה: "מה גם לך? גם אתה היית בעונש?", שאל , מביט בו בחשדנות. מאור הסיט את מבטו, מתרחק קצת.
"כמובן. כשרק הגעתי לבית הספר, ניסיתי לעוף מעל הגדר ולברוח. לא ידעתי שהיא מוגנת בקסם. הייתי שבוע במרפאה אחרי זה – ומרותק כמעט חודש. המורה היה מגיע אלי במיוחד לחדר ללמד אותי. אז אם אני עברתי את זה – אתה תעבור את זה בקלות"
"לא ידעתי..למה?", גמגם קורן. מאור נאנח. "טוב, לי דווקא היה טוב בבית הספר הקודם. היו לי חברים ותכניות לעתיד, הייתי בקבוצת הרובוטיקה והתכוננו לקראת התחרות בשנה הבאה. אבל אחרי הפעם שעצרתי את האבנים ההן באוויר לפני שהבריונים האלה יהרגו מישהו..הנה אני פה!", מאור חייך בשיניו, אך לא בעיניו הירוקות שנותרו כבויות. "למה הגנת עליהם? הם היו חברים שלך?", שאל קורן. אך מאור נד בראשו, מושך בכתפיו. "הם היו שני ילדים שקטים, בקושי הכרנו אותם. אבל ידעתי שהם נטפלו אליהם כי הם היו כאלה. הם ידעו שהם לא יעזו להחזיר או להלשין. זה עיצבן אותי", סיים מאור וכיווץ את אגרופו.
קורן בהה בו, השאלה נותרת כלואה בתוכו, מסרבת לצאת החוצה: "האם בגלל זה בחרת להיות חבר שלי? כי אני חלש?". אם יש משהו ששנא יותר מחוסר האונים שלו מול הבריונים, הם המבטים המרחמים מהילדים האחרים. כאילו הם טובים יותר ממנו ובגלל זה מציקים רק לו. כאילו הוא פגום וחסר ישע. מאור לא התחבר אליו בגלל זה – נכון? החונכות הזו שסהר דיבר עליה, האם זה כל מה שהוא בשבילו – חניך שצריך עזרה?
"אז מה להביא לך?", שאל מאור מקץ כמה רגעים.
"מה שבא לך", קורן סימן לו בידו בתנועה רחבה, שם שוב את האוזניות.
מאור משך בכתפיו. "אל תדאג, אביא לך משהו טעים. חכה ותראה", ענה ויצא מהחדר. קורן נאנח, קם ממקומו ומתחיל להסתובב בחדר הקטן. זה כבר היום השני שהוא סגור בחדר – והוא כבר משתגע. הייתה לו הרגשה שהוא שמע את כל הפלייליסט שלו כבר עשרים פעם – כאילו לא היו לו מאות שירים. הוא שמע שירים מכל הסוגים, כל עוד הייתה להם משמעות בעיניו. בעיקר רוק, שיעזור לו להוציא עצבים מבלי להסתבך בצרות. זה לא תמיד הצליח – ובייחוד לא מתי שבאמת היה צריך את זה – אבל זה היה טוב מכלום.
הוא צעד אל החלון: אפילו לא היה נוף שהיה יכול לשקוע בו. הוא התגעגע לעצים, לפרחים, לגבעות הירוקות, לעננים, לכחול העמוק של השמיים. כאן הדבר היחיד שראה מהחלון הוא כביש אספלט מחורץ, שמי תכלת מתכתיים, גדר תיל – וחול. המון חול.
לפתע שמע דפיקה בדלת. "אני בעונש, אסור לי לצאת", קרא קורן מבלי לקום ממקומו; אולי זה עוד ילד שרצה לשאול מה שלומו, עוד מישהו שמרחם עליו – הילד החדש שתמיד מסתבך. הדפיקה התחזקה. "מי זה?", צעק קורן, קם ממקומו בחריקה. אך בעודו מהסס, הדלת התמוססה עד שהפכה לאוויר, נושבת על פניו. מאחוריה עמד מכשף צל, ברדסו מופשל ומגלה את שיערו ואת עיניו החומות, שהיו מוכרות לקורן..
"היי, זה אתה! הצלת אותי בבית ספר הקודם!", צעק קורן בהפתעה, לוקח צעד לאחור ונצמד לשולחן. "קורן, אין לי הרבה זמן. באתי להציל אותך", הוא קרא במבט רציני. קורן צחק. "להציל אותי מהעונש? זה מגיע לי, אתה יודע. לא הייתי צריך להיסחף אחרי דין כמו שעשיתי", אמר קורן. "זה בית ספר לכישוף לא? למה אסור לך לכשף?", המכשף נעץ בו את עיניו, כמעט מרחף אל תוך החדר בעוד הדלת שבה למקומה אחריו. "כי זה מסוכן..?", מלמל קורן, מנסה לשווא להישמע משכנע. המכשף נד בראשו באטיות, מבזיק חיוך אל קורן. "לחיות זה מסוכן. אז לילדים אסור לחיות? איפה נמתח הגבול?"
"אבל כישוף זה אחרת – "
"האמנם? האם כישוף שונה מיציאה לבד מהבית? מהסיכוי שישדדו אותך? יחטפו אותך? תידרס? תיקלע לקטטה? לא, קורן", הוא הניח כף יד חיוורת ודקיקה על כתפו, מצמרר את קורן ההמום. "הסיבה היחידה לאסור עליכם לכשף היא כדי לשלוט בכם. ילד אינו פחות מיומן בכישוף ממבוגר – ולרוב אפילו טוב יותר".
קורן בהה בו, נמשך אל מילותיו כמו לקסם. הוא רצה להאמין לו, כי ככה תמיד הרגיש. הוא כל כך רצה להאמין לו..
לפתע המכשף הביט מעבר לכתפו, כאילו רואה דרך הדלת. "לצערי זמננו תם. באתי להציל אותך מהמקום הזה. בוא, אסביר לך כשנהיה בדרך – ", קרא אליו המכשף, מחווה בידו ופותח את הדלת לכדי חריץ מבעדו הוא מציץ..
"וואו, חכה רגע! למה נראה לך שסתם אברח עם מכשף אפל? אולי הצלת אותי אז – אבל אולי אתה צריך אותי בחיים מאיזו סיבה כדי להשתמש בי?", ענה קורן. זה לא היה כזה מופרך – הוא קרא מלא ספרים כאלה. "אני הצלתי לך את החיים – ושיחררתי אותך אחרי זה. גיליתי לך את האמת – אני רואה בעיניך שאתה מבין – גם אם אתה מנסה לשקר לעצמך. חוץ מזה ש..", המכשף השתתק לפתע, מביט בו בתסכול – כאילו היה אמור להבין את זה בעצמו. כאילו היו חברים פעם והוא נפגע שקורן לא זכר אותו..
אך קורן שתק, מבולבל מכדי להשיב. הזיכרונות התערבלו בראשו, רצף בלתי מובחן של תמונות מטושטשות וכאבים ישנים. הוא תפס את ראשו הפועם בכאב בידו, עוצם את עיניו. "תראה – אתה צודק. אתה באמת צריך ללמוד להגן על עצמך. אבל הם לא יתנו לך ללמוד את זה. ראית מה הם עשו כשרק ניסית לכשף – ", "זה היה כדי להגן עלי! עובדה שבאמת כמעט התעלפתי! הייתי הורג את עצמי!", התפרץ קורן בכעס, דמעות עולות בעיניו.
"או שמישהו יהרוג אותך. החיים מסוכנים – בייחוד למכשפים כמוך. אם לא תיקח סיכון – מי שרוצים להרוג אותך ייקחו את הסיכון. הייתי ממשיך לדבר איתך אך הזמן שלי נגמר..", המכשף הביט בו בתחינה, מושיט אליו יד רועדת – אך קורן נצמד אל השולחן, עיניו רחבות מפחד. ידו נשלחה לשולחן, מרימה את המספריים במגננה.
"קורן, זוכר איך שהיית מסתובב בקרסולה בגן, עד שהעולם הסתחרר ואיבדת אחיזה? עד שהיית עף ממש גבוה? עד ש.. הייתי חייב להציל אותך?", "נו, אז מה? רגע, אני לא יודע בכלל על מה אתה מדבר!", צעק קורן, מניף לעומתו את המספריים וגורם לו לסגת לאחור.
מה זה היה? ולמה קורן הרגיש שהוא זוכר את זה? הוא היה גרוע בלזכור – ובטח שלא דברים מהילדות שלו. הוא עצם את עיניו בחוזקה – אך הזיכרון לא חזר אליו. רק אותו חור שחור שהיה שם תמיד. "קורן, אני מצטער.. הלוואי שהיה לנו עוד זמן.. הלוואי שהדברים לא היו מתתגלגלים ככה. הלוואי שיכולתי..", קרא אליו המכשף.
"להציל אותי? תסתכל על עצמך – מכשף אפל – אתה יודע כמה כמוך כמעט הצליחו להרוג אותי? יש לך מושג כמה אני מפחד רק מלראות אותך? כל הסיוטים שהרגת אותי בהם?", צעק קורן, מניח למספריים ומניף את הכיסא במקום.
לפתע הם שמעו צעדים מתקרבים, עוברים לריצה ולצעקות.
המכשף הציץ במהירות לאחור, פונה בחזרה ורוכן קדימה לקורן. "שמי הוא דניאל. ואם תהיה אי פעם בסכנה – תקרא לי, ואבוא. בבוא היום תבין שאני צודק. מי ייתן ותמצא את הצל שלך", קרא אליו דניאל, זורק לו צמיד כסוף: כמו נחש שאוכל את הזנב של עצמו. "נו אבל חכה, תסביר את עצמך! זה בטח רק מאור – חבר שלי.." אך דניאל רק נד בראשו בעצב, מרים אליו את מבטו ומחייך חיוך שבור: "אני שמח שמצאת כאן חברים, מגיע לך – אחרי הכל..", החל דניאל לומר, אך הצעדים כבר נשמעו ממש מעבר לדלת. דניאל רץ החוצה, נעמד מול הדלת ועוצם את עיניו בריכוז:
פתאום הדלת שנעלמה התמצקה שוב מהאוויר, מתחברת בחזרה למקומה, מעלימה אותו מאחוריה.
"עוד נתראה, קורן"
"חכה לעזאזל איתך!", צעק קורן ופתח את הדלת בתנופה – מגלה את מאור פוער מולו את עיניו, חמגשית ארוחת הבוקר מחליקה מידיו.
תגובות (0)