משאלה – 11

הכוכב, כאילו שמע אותי, זהר לפתע באור תכול בוהק, מעוור אותי וגורם לי לצעוק בכאב ולכסות את עיני.

בעודי מסיר בחשש את ידי מעיני, ממצמץ ונאבק להבין מה אני רואה, היא קראה לי:

"התעוררת", ציינה וצחקקה.

"מה..איפה אני?", עניתי לה, מטושטש. קולה היה מוכר לי כמו הבוקר שבסיומה של שינה טובה בבוקר שבת, כמו צניחה למיטה בלילה של יום מפרך.

"אתה כאן, כמובן", היא ענתה, מצחקקת שוב.

ניערתי את ראשי. אף פעם לא הבנתי את עליסה בארץ הפלאות. בהיתי בידי החשופות, שלהפתעתי עורן החיוור היה חלק ושלם. לא היה שום זכר למאבקי עם איש הלהבות.

"ומי את?", שאלתי בתמיהה. ידעתי אהבות מעטות, אך זכרתי את כולן. כל אחת ואחת. לא חשוב כמה חד צדדית וקצרת מועד היא הייתה. קולה היה מוכר לי כמו הילד שהייתי פעם. הוא הציף אותי ברגש, מעלה דמעות בעיני.

אך למה היא מתכוונת?

"אני אהובתך, כמובן. קראת לי", השיבה לי והביטה בעיני. גם אז לא הצלחתי לזהות אותה, פניה היו כמו תעתוע מתוק, עיניה זיכרון ילדות מוכר. אבל אני ילד נצחי, מעולם לא התבגרתי באמת. ילדותי נמשכת עשרות שנים, שולחת שורשים לעבר וענפים לעתיד. אין לה סוף והתחלה, כמו חור שחור או בעצם חור תולעת, שואבת אותי לאינספור יקומים מקבילים…

"זה לא עוזר לי הרבה", גיחכתי, בוהה בה ונאבק לומר את שמה, בעודי צונח לתוך דז'וו נצחי. הרגשה מעצבנת, מטריפה את הדעת, ששמה עומד לי על קצה הלשון – כמו שיר שמתנגן בראש וככל שמנסים להיזכר בו הוא הולך ומתרחק.

"נו, קדימה! אתה לא מזהה אותי?", היא פערה עיניים יפות, פיה נפער בתדהמה מעושה. אני מגמגם במבוכה, נכשל אפילו לתאר את פניה. דמעות תסכול פרצו מעיני בעודי מניד בראשי. "אוף! אני שונא את עצמי!", סיננתי מבעד שיניים חשוקות. אפילו לדעת מה אני מרגיש אני כבר לא מסוגל. לא כל שכן לזכור כלפי מי הרגש מופנה.

האם אני כבר מת?

"לא! אתה חי, למען השם הנצחי של כל הדברים! אתה יודע מי אני. לו לא היית יודע, לא יכולתי לבוא אליך. אבל אני כאן, אז גם אתה אמור להיות פה איפשהו..", אמרה בעודה בוחנת אותי בצחקוק.

"די לצחוק עלי! זה עצוב. אני יודע שאני אוהב אותך, אבל לא יודע מי את", הרמתי את ידי בחוסר אונים. אולי הזיכרונות נשרפו בקרב עם איש הלהבות? אז מדוע הרגשות שלי לא נשרפו? ואיך אני עדיין מזהה אותה בכלל?

"אל תדאג, אני מבינה. זה בסדר. בוא – שב", היא התיישבה לידי, טופחת בידה על הכוכבים שתחתינו. רק אז הבנתי, סחרחורת תוקפת אותי. עמדנו בתוך ים של כוכבים, צפים בלי משקל. צעקתי בהפתעה, מביט בה בכעס כשהיא צחקה גם כן, מכה בכף יד פתוחה על האדמה הבלתי נראית עליה ישבה. "זה אפילו נחמד כשמתרגלים", היא חייכה אלי, מחווה שוב בידה על החלל עליו ישבה. "הרי זה חלום, לא? בוא ושב איתי. התגעגעתי אליך. לא אכפת לי שאתה מבולבל", היא הביטה בי בציפייה. סכין פילח את ליבי בעודי קורס לשבת לידה, נבהל כשכמעט ונגעתי בה. היא קרבה אלי, מחליקה על החלל בינינו עד שישבנו צמודים זה לזו. היא השעינה את ראשה על כתפי, שואלת:

"אז, מי אתה חושב שאני?"

שאלתה הכתה בי כמו אגרוף בבטן. הסטתי את מבטי, חש בעול משקלה על כתפי, מחייך בחוסר אונים. אוף, זה פשוט אבסורד. "אולי את..לא. אני בטח טועה", חשקתי בחזרה את שיני, מרים את מבטי בהפתעה כשהיא הניחה אצבע על שפתי. "אתה כן יודע, רק תנשום עמוק ותאמר את הדבר הראשון שעולה על דעתך", היא עודדה אותי, עיניה פעורות בציפייה. "אנ..מי..סי..נו..ש – ", נאבקתי לשווא, מליט את ראשי בין ברכי האסופות לחזי בחיבוק נואש.

אך היא רק המשיכה לצחוק ולפתע, צחקתי יחד איתה. צחוק הוא דבר מדבק, משחרר, מחייה. אפשר לאלץ את עצמך לגחך וזה אפילו יכול להיות דומה – אבל אי אפשר לאלץ את עצמך לצחוק. ואני צחקתי יותר ממה שצחקתי מאז אותו היום הראשון באגם איתה.

עיני נפערו בהפתעה כשההבנה נחתה עלי כמו ברק ביום קיץ. הלטתי את ראשי בידי, מתרחק ממנה; נכנס צחוק יוצא סוד ולי לא היה עוד לאן לברוח. עכשיו כשנזכרתי, הייתי חייב לענות לה. אף פעם לא הייתי טוב בלשקר לאחרים, גם אם הצלחתי לא פעם לשקר לעצמי.

זה עכשיו או לעולם לא.

נשמתי עמוק –

וקראתי בשמה ;