מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר ראשון: הגיוסים – פרק 5

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – פרק ד'

—
אני מנסה למצוא תנוחה נוחה בכיכרה ולנמנם קצת.
בית הסוהר בטמריה הבירה שיבש לי לחלוטין את השעון הביולוגי ואין לי מושג מתי בעצם ישנתי בפעם האחרונה.
טלטולי הכיכרה מסייעים לי להירדם די בקלות.
כשנחנו מגיעים לשערי אסטליה כבר עלה הבוקר ובחוץ נשמעים קולות העיר.
הכיכרה מגיעה עד למרכז העיר ונכנסת לאזור השוק.
כשאנו חונים דיי בפאתי השוק, פותחים אותה הקספיאסים כשבידיהם כלי נשק "סמי, בוא אחרינו כרגיל".
סמי יורד בציות ובהכנעה מופגנת תוך כדי אנחה.
אם סמי, שנראה חזק כל כך– נכנע כך לדרישותיהם, מה איתי?
שניים מהקספיאסים גוררים את סמי בעזרת שרשרת האזיקים וזורקים אליי אזיקים זהים עם שרשרת "אתה- פרק את נשקיך ואת הש"ז, אזוק את עצמך ובוא אחרינו!".
אני מסתכלת בתיעוב על האזיקים.
שאני אאזוק את עצמי מרצוני החופשי?
לא!
הם יצטרכו להכריח אותי!
חוויתי מספיק מאסרים ואני לא מוכנה להכניס את עצמי לאחד נוסף אחרי טעימה כל כך קצרה מהחופש.
אני זורקת אליהם את החרב בשתיקה אבל לא לוקחת את האזיקים.
חוטפיי מתרגזים ושלושה מהם נכנסים לתוך הכיכרה כדי לאזוק אותי בכוח.
"ככל שפחות תתנגד כך פחות יכאב!" אומר הראשון שנכנס.
במזל אני מצליחה תוך שניות להפיל אותו בבעיטה, לאגרף פרצוף של אחר ולדחוף לאחור את השלישי.
אני בורחת מהכיכרה לכיוון השוק ההומה במגוון יצורים- דבר שיסייע להימלטות שלי.
השוק כשלעצמו נראה מרשים ומגוון- אך יחד עם שוק העבדים הוא נראה גם מסוכן.
רק אחרי כמה פניות אקראיות והסתתרויות שמטרתם להתנער מרודפיי אני עוצרת ומתנשפת כדי להסדיר את הנשימה ולהביט סביבי.
במצב אחר הייתי שמחה לבקר כאן, הייתי יכולה למכור סחורה או לקחת קצת בלי רשות…
מחשבותיי נקטעות כשאני מבחינה מרחוק בקספיאסים, הם עדיין לא רואים אותי.
"לכאן" נשמע קול נשי מהצד השמאלי שלי ואני עוצרת ומביטה לכיוון הקול.
מדובר באישה-חתול צעירה, אולי בגילי, בעלת עור כתום שעומדת מאחורי דוכן התכשיטים.
היא לובשת צעיף כחול יפיפה ושרשרת פנינים, גופייה חומה צמודה של קיץ ומכנסי עור לבנים- אולי היא לבושה כך בכוונה לפתות את המטיילים בשוק לגשת לקנות אצלה. למותניה קשור נרתיק עור נחמד חום והוא אוחזת במקל עץ ארוך מעוצב שאני לא יודעת מה שימושו.
אני מרגישה נואשת יותר ויותר מרגע לרגע והשיא מגיע מבחינתי כשאני מוכנה להקשיב לאשת-החתול.
האמת? כבר אין לי מה להפסיד- נותרו לי ש"ז אחד, שני סכינים והחופש שלי שאותו אני עומדת לאבד.
כנראה שגם העייפות משחקת תפקיד, אבל לא אכפת לי כבר ליפול מהפח אל הפחת.
שמישהו אחר יציל את הנסיכה לוסי.
אני פונה לעבר אשת החתול בריצה.
"בואי!" היא דוחקת בי, מלווה אותי לדוכן עם חביות צמוד לשלה, מצביעה על חבית גדולה פתוחה ןאומרת "כנסי לזאת, מהר!".
אני בוחנת את החבית ומהססת.
בכרכרה עוד היה לי מרחב תמרון מסוים, אבל זה?!
"את רוצה שיתפסו אותך?" דוחקת האישה-חתול.
"תלוי מי," אני עונה קצרת נשימה. "גם את יכולה לכלוא אותי".
"בחירה שלך" מגלגלת האישה חתול את עיניה כאילו אומרת 'אידיוטית'.
מיד אחר-כך אני מבחינה שהקספיאסים קרובים- ועוד רגע הם יראו אותי.
"הנה הוא!" אני שומעת את איש-הנחש שדיבר אל יוריק החביב.
"מאוחר מידי בשביל להתחבא" אני אומרת לעצמי ומתחילה לרוץ שוב, אבל תוך פחות מ-5 שניות לאחר מכן אני כושלת על משהו ונופלת קדימה בחבטה על האדמה.
כשאני מנסה לקום למרות הכאב, הקספיאסים מצליחים לתפוס בי ולאזוק אותי עם ידיים מאחורי גבי.
נהדר.
אני מנסה להיאבק בכל הכוח אבל לא מצליחה להתגבר עליהם.
גרוע מכך – הכיסוי יורד מראשי במהלך המאבק.
נהדר.
"בחורה?!" מתפלא אחד שאת קולו לא שמעתי.
איש-הנחש מתקרב ומביט בי עד שאני ממש מריחה את נשימתו- זה מסריח!
"אני יודע בדיוק מי ירצה בחורה בסגנון הזה," אומר איש-הנחש והקספיאסים מושכים בשרשרת האזיקים ומתחילים לגרור אותי משם.
אף אחד בשוק לא מניד אפעף, כנראה זה דבר שקורה לעיתים קרובות.
אני בועטת, נושכת ושורטת כאילו חיי תלויים בכך.
כי כנראה שזה נכון….
—

נשמח לקבל תגובות וביקורות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 6

מסעות בטמריה/ספר ראשון: המשימה – פרק ו'