חיוך

טיילתי אתמול בשוק ואיש זקן חייך אליי. בפנים שלו קרו כל הדברים שאמורים לקרות כשמחייכים – הפינות של השפתיים שלו עלו למעלה כאילו חוטים בלתי נראים מושכים אותן, העור מסביב לעיניים גם כן נמתח והתכווץ בצדדים, ואפילו המצח שלו הצטרף לחגיגה. אם הייתי מסתכלת רק לרגע, הייתי חושבת שזה חיוך אמיתי, אבל אני תמיד מסתכלת על חיוכים של אנשים, וכשהסתכלתי טוב טוב, והתעמקתי בעיניים שלו, במקום הברק הקטן הזה של החיוך, שבדרך כלל מופיע, מצאתי ניצוץ של עצב.
כזה שבקושי רואים אם לא ממש מתאמצים, וכשראיתי אותו ככה, ממש רציתי לשאול מה שלומו, אבל גם ידעתי שזה בטח נורא מביך, שמישהי זרה פתאום תשאל שאלה כזו.
אז חשבתי קצת, ועוד קצת, ובסוף החלטתי לגשת אליו, וביקשתי שיביא לי את כף היד שלו כי יש לי משהו בשבילו.
"מה זה?" שאל אותי,
"חיוך," אמרתי והתעקשתי שיביא את כף היד.
הוא הביט בי בהתחלה כאילו הייתי משוגעת, אז צחקתי ואמרתי לו שזה על אמת. שהחיוך שלי באמת אצלי ביד, כי אני רוצה לתת לו אותו במתנה.
ורק אחרי כמה שכנועים טובים, הוא סוף סוף פתח את כף היד שלו, וכמה גרגירים של חול נשרו לתוכה, וכשהוא ראה אותן נוחתות אצלו, קטנות ורכות כל כך, הוא התחיל לצחוק. וגם אני צחקתי.
וכבר התחילה לכאוב לי הבטן, וגם הוא התלונן, ואחרי שנרגענו, והסתכלתי עליו שוב, ראיתי שנדלק לו משהו בעיניים והלב שלי התמלא בחום.
"תשמור אותו אצלך," ביקשתי, "יש לי עוד הרבה משלי."
והוא הנהנן, ומיד הכניס את החיוך שלי לתוך הכיס שלו.

יש עוד בבלוג:

https://www.avivatahayo.blog/blog