ענבל – סיפור בהמשכים

ענבל… ענבלי את פה?" קרא נדב כשנכנס הביתה. כמעט בכל יום ענבל התלוננה על זה שהיא אוכלת לבד והיום נדב החליט להפתיע אותה עם ארוחת צהריים במשלוח אישי. העבודה מהבית מלאה ביתרונות, כמו גמישות בשעות העבודה והעניין הזה שאין פקקים בדרך או בעיות חניה. מצד שני, ענבל נמצאת כל היום רק עם המחשב ועצמה. הרבה פעמים היא מסיימת את היום מתוסכלת בגלל יותר מדי שעות לבד. בסוף השבוע האחרון הגיע נדב להחלטה שמעכשיו פעם בשבוע הוא בורח באמצע היום מהמשרד ומגיע לאכול איתה, ועכשיו היתה הפעם הראשונה. היא בטח תתרגש מהמחווה.

הדירה הקטנה והמתקלפת שלהם במרכז רחובות היתה שקטה. זו היתה דירה ישנה, בבניין שהוקם הרבה לפני שההורים שלהם התחתנו. חדר מדרגות חשוך למחצה עם מעקה שחור שיותר מדי זמן לא נצבע מחדש, שלוש קומות שכאילו הזמן עצר בתוכן מלכת. על מעלית לא היה מה לדבר בכלל, והדרך המתישה לקומה השלישית היתה משהו שהם היו מוותרים עליו בכיף. מצד שני, המיקום המרכזי, והעובדה שמדובר בדירה עורפית שלא הושפעה מהרעש של האוטובוסים והאנשים הרבים שעברו במרחק לא גדול מחדר השינה שלהם, היו יתרונות מספיק גדולים בשביל שיישארו בה תקופה ארוכה כל כך. ענבל ונדב התחילו את השנה החמישית ביוני האחרון, כך שלמעשה הדירה הזאת כבר היתה לגמרי הבית שלהם. כל פינה, כל רהיט, כל תמונה, כל כך הרבה זכרונות משותפים. מעניין איך הם ירגישו כשיעזבו אחרי החתונה שמתקרבת בצעדי ענק.

נדב הניח את השקית של BBB על השיש במטבח שהיה עמוס לעייפה גם בלעדיה והלך לכיוון חדר השינה. המסדרון הארוך היה המקום האהוב עליו בבית. תמונות של ענבל ושלו מתקופות כל כך שונות, שהמכנה המשותף היחיד שלהן הוא העובדה ששניהם מופיעים בכולן. הנה ענבל עם השיער הארוך שהסתיר לה את הפנים בטיול לברצלונה, וכאן נדב עם הגבס על היד אחרי תאונת האופנוע ביוון, והתמונה שהוא כל כך אוהב ממסיבת פורים ההיא כשהם התחפשו לתינוקות. המון שנים הם זוג. הם יצרו כל כך הרבה ביחד, כל כך הרבה זכרונות משותפים שהחברים שלהם כבר מזמן מתייחסים אליהם כאל אחד. כאילו ברור מאליו שכשמזמינים את נדב לאנשהו גם ענבל באה ולהפך. כשנדב הגיע לקצה המסדרון ניצבה מולו דלת חדר השינה שהיתה מוגפת. דחיפה קלה והיא נפתחה לתוך החדר, מלווה בצליל החריקה שהתווסף לכל תנועה שלה. כבר שנתיים ענבל מבקשת ממנו לשמן את הצירים הרועשים, וכבר שנתיים הוא דוחה את זה, עד שהצליל הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהפסקול של הבית שלהם. שימון הצירים היתה פעולה כל כך פשוטה, ובכל זאת הוא לא הגיע לזה אף פעם משום מה. מסוג התקלות הקטנות בבית שפשוט לומדים לחיות איתן.

נדב נכנס לחדר וראה את ענבל יושבת על המיטה הגדולה שלהם, יושבת ובוהה בנקודה באויר. הוא התקרב בזהירות תוך שהוא בוחן אותה בקפידה, מנסה להבין מה קרה. ענבל אף פעם לא חלמה בהקיץ ותמיד היתה בשיא הערנות, גם באמצע השינה הכי חזקה שלה. כל צליל קטן העיר אותה, כל שינוי קטן בחדר תפס את תשומת ליבה מיד. נדב הגיע עד מרחק נגיעה ממנה והניח את היד שלו על הכתף שלה. "הכל בסדר מאמי?" שאל. ענבל הסתכלה עליו בלי להוציא מילה מהפה, ופשוט סובבה אליו את מסך הפלאפון שלה.

על המסך הופיעה הודעת ווטסאפ מאמא שלה, והחדשות שהיא בישרה נתנו לנדב בעיטה בביצים: "אנחנו בבית החולים, אבא עבר התקף לב". אבא של ענבל היה אחד האנשים הכי קשוחים שיצא לנדב להכיר. אדם שהשקיע את כל חייו בבטחון המדינה. כבר מזמן לא ניתן לספור את כמות הפעמים שהוא היה מחוץ לגבולות המדינה, כמות המגה-מחבלים שהוא חיסל, כמות התחפושות שהוא עטה בימי חייו. השירות במוסד היה משהו שהוא לא אהב לדבר עליו, לפחות לא עם בני משפחתו. בשביל זה היו לו את השותפים מהצוות שאיתם הוא חלק רגעים מטורפים, אדרנלין ברמות הכי גבוהות שיש וגם אובדן של חברים. הוא זה שגייס את נדב והכניס אותו אליו לצוות. חצי שנה אחרי שהפך נדב באופן רשמי ללוחם בצוות ליאון, מפקד הצוות האגדי פרש לפנסיה.

יום אחרי שנדב סיים שלוש שנות סדיר ביחידת אגוז, צלצל הטלפון שלו. חודשיים קודם לכן הוא היה בחו"ל בפעם הראשונה בחייו. טוב נו, עזה, סוג של חו"ל… מבצע "צוק איתן" היה אקורד הסיום של השירות שלו. 12 יום אחרי תחילתו של המבצע היה נדב עם החברים ליחידה בכניסה לשכונת שג'אעיה ואף אחד לא הכין אותם למה שחיכה להם שם בפנים. כמה שעות אחרי שנכנסו לתוך השכונה הם כבר ספרו שישה הרוגים שנפלו בקרבות קשים, נגמ"ש אחד שרוף לחלוטין והרבה מראות וריחות שלא יעזבו אותם לעולם. בסך הכל איבד נדב בעזה ארבעה חברים, באותו מבצע ארור. ארבעה חברים שיישארו בני 21 לנצח, שלא ישתחררו מהצבא לעולם, שלא יטיילו, שלא יתאהבו, שלא יקימו משפחה. מדהים עד כמה יום הזיכרון הופך להיות משהו אחר לגמרי כשאתה כבר לא תיכוניסט.

על הצג הופיע מספר לא מוכר. כשנדב ענה, קול גברי אמר לו שאיתרו אותו ורוצים להיפגש איתו. מי איתר? עם מי להיפגש? נדב לא קיבל תשובות, רק כתובת, תאריך ושעה. יומיים אחר כך הוא הגיע למבנה משרדים חדש בתל אביב, לא רחוק מהקריה. לובי ממוזג בגובה שלוש קומות נפתח לפניו כשצעד פנימה, ופקידת הקבלה החייכנית פשוט סימנה בעיניה על המעלית, כאילו היא יודעת מי הוא ובשביל מה הוא בא. כנראה שהיא רגילה לאנשים כמוהו, משום שעוד לפני שנדב פתח את הפה היא אמרה "קומה 18" כשאותו חיוך עדיין מרוח לה על הפנים. כשהוא הגיע למעלית היא המתינה לו פתוחה. הוא נכנס ולחץ על הכפתור שייקח אותו למקום הנכון. כשדלת המעלית נפתחה שוב, 18 קומות מעל הרחוב התל אביבי הסואן, קיבל את פניו גבר כבן 50, אולי קצת יותר, לבוש חליפה כהה ועניבה שהתאימה בדיוק מופלא. "חיכיתי לך, נדב. אני ליאון. שמעת עלי?" אמר הגבר ושום שריר בפניו לא זז. היום הזה הולך להיות ארוך, חשב נדב לעצמו.

"הייתי אמור לשמוע עליך?", נדב שאל כמעט בזלזול. "לא, לא, זה בסדר, זה פשוט אומר שעשיתי את העבודה שלי כמו שצריך" ענה לו ליאון ומיד המשיך "אתה יודע איפה אתה נמצא?" נדב מנסה כבר יומיים להבין מי איתר אותו ולאן הוא זומן. כל תשובה שיציע יכולה להוציא אותו לא טוב והוא עונה בטון הכי פחות שחצני שיש לו "אני מתאר לעצמי שמיד תספר לי". ליאון מסמן בידו הימנית לכיוון המסדרון הארוך ונדב מתחיל לצעוד לצידו. "נכנסת לבניין משרדים ששייך למשרד הבטחון, את זה בטח הבנת לבד, נכון?" נדב הנהן בראשו בלי לומר מילה. הוא הבין שלא משנה לאן הוא הגיע ואיזה ארגון בטחוני עומד מולו כרגע, מבחן הכניסה שלו כבר התחיל וכל טעות שיעשה עלולה לפגוע בסיכוי שלו להתקבל לשורותיו, יהיה הארגון אשר יהיה. ליאון ממתין מספר שניות לפני שהוא ממשיך בהסבר "אתה זומנת למבחני התאמה למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, המוסד כמו שקוראים לו בקיצור. זהו השלב הראשון אותו עליך לעבור בהצלחה על מנת שנדע אם אתה שווה את ההשקעה שלנו בך או לא. השלב הזה התחיל מיד עם כניסתך ללובי ויסתיים כשתצא ממנו בחזרה לרחוב". נדב הריץ נתונים בראש הכי מהר שהוא יכול. המוסד זה אחד המקומות הכי מבוקשים שיש. ליאון לא חיכה שנדב יסיים לחשוב והמשיך לדבר "אתה יכול לחתום על ויתור, להגיד שאתה לא מעוניין, שזה לא מסתדר לך כרגע, שרק השתחררת, אבל דע לך שאם תחתום על ויתור, ייסגרו לך כל הדלתות האפשריות לאיזשהו גוף בטחוני בארץ. אז מה אתה אומר? נמשיך?" ליאון סיים את המשפט עם חיוך על הפנים. זו היתה הפעם הראשונה שזז איזשהו שריר בפניו, רק שחיוך לחלוטין לא התאים לפצצה הכבדה והקטלנית שהוא הפיל על נדב עכשיו. רק השבוע הוא השתחרר, מאיפה לו לדעת מעכשיו מה ירצה לעשות? אם ירצה להיכנס לאיזשהו גוף בטחוני? 'מה אתה סוגר לי את כל הדלתות?' חשב נדב, 'אני עוד לא יודע אפילו כמה דלתות יש, ואיזה מהן תעניין אותי, אם בכלל'.

"מתי אני צריך להחזיר תשובה?" שאל נדב. ליאון הסתכל עליו וענה בקרירות "לפני חמש דקות, אתה כבר חורג מהזמנים שהקצבתי לך". נדב הבין שאין לו הרבה אופציות וזרק בחשד "אוקיי, מה צריך לעשות?", ליאון שיחרר חיוך וענה "להיפרד מהחיים שהכרת עד היום. אתה מתחיל משהו אחר היום, משהו שלא דומה לשום דבר שעשית עד עכשיו. חשבון פייסבוק יש לך? אינסטגרם? טינדר? הכל צריך להימחק. אנחנו בונים לך חיים חדשים, ממציאים לך היסטוריה. אתה מתנתק מהחברים, מהרשתות, מכל מקום שיש תיעוד לנדב הישן. נדב החדש יהיה מישהו אחר. אנחנו נמציא לו משפחה וחברים, נמציא לו עבר, ניתן לו שם חדש. כל תיעוד שלך באינטרנט חייב להימחק" נדב הסתכל על ליאון במבט שואל. "תבין, אם אתה תתבקש להיכנס יום אחד לערב הסעודית בשביל לחסל מדען גרעין שמסייע לאיראן, לא תוכל לעשות את זה כנדב צור מרחובות. אבל אולי אם תהיה אולג סטפנובסקי ממוסקבה תצליח". נדב ניסה להבין מה ליאון אומר. "אז בעצם בשביל לחסל מדען גרעין באיראן אתה רוצה לחסל קודם כל אותי?" ליאון הסתכל עליו בעיניים מבינות ואמר בקרירות "לפעמים אנחנו מקריבים בשביל מה שחשוב לנו יותר ממה שחשבנו שנצטרך". אחרי כמה שניות הסתכל ליאון קדימה והוסיף "וחוץ מזה, אני לא מחסל אותך. אני מעדיף להתייחס לזה כאילו אני ממציא אותך מחדש".

מהנקודה הזאת הזמן פשוט טס לנדב בלי להרגיש. כעבור שבועיים הוא התחיל בהכשרה במתקן סודי אי שם באזור השרון. נדב נכנס לעניינים בצורה מעולה וממש אהב את סגנון החיים הזה. הרעיון הזה של להתחפש למישהו שלא באמת קיים, בלי עבר, בלי שדים, בלי משקל עודף על הלב, לא היה רעיון רע כל כך. ארבעה וחצי חודשים קשוחים של הכשרה והנה נדב כבר יודע להתחפש, להתאפר, לעקוב אחרי יעד לחיסול וגם לירות ולפגוע במטרה בדיוק איפה שצריך. מיד בסיום הקורס הוא השתלב בצוות של ליאון. נדב למד ממנו המון ונראה היה שהוא נהנה להעניק מהידע העצום שלו. בסופו של דבר, האיש הוא הרי אגדה מהלכת. חיסול של מדען גרעין איראני בדנמרק, חיסול של שני מחבלי דאע"ש שרצו להצמיד משאית תופת לבניין שגרירות ישראל בצ'ילה, ואז חיסול של ראש חטיבת חומרי הנפץ של ארגון האחים המוסלמים שהיה בנופש עם משפחתו בתאילנד. עוד חיסול ועוד חיסול ועוד, רשימה בלתי נגמרת של אנשים שנמצאים בצד של הרעים בטבלה ומהרגע שליאון ננעל עליהם תמו הסיכויים שלהם להאריך שנים. על פי ספירה לא רשמית יש לאיש הזה אחריות ישירה לחיסולם של מעל מאה אנשים, חלקם הגדול נמנה על רשימת המחבלים הגדולים ביותר בעולם. לא באמת ניתן לחשב כמה חפים מפשע ניצלו בזכותו ולא נפגעו, אבל בוודאי מדובר באלפים לפחות.

כמה חודשים אחר כך הגיע ליאון ליומו האחרון בארגון. כראוי למי שנתן למדינה כל כך הרבה, נערך לכבודו אירוע מרגש אליו הגיעו מפקדים שלו בעבר ובהווה, חברים ששירתו איתו לאורך השנים וגם בני המשפחה. נדב תפס לעצמו כסא בצד האולם ולפתע ראה אותה בין כל האנשים שמילאו את החדר. היא עמדה בגבה לבר ושתתה בירה, לבושה בשמלה קיצית צהובה. ניתן היה לראות שמתחת לשמלה יש גוף קרוב למושלם. היא לא גבוהה אבל גם לא נמוכה מדי ונדב ניחש שהיא בסביבות 1.65 מ'. היא היתה מקומרת ומעוגלת בדיוק במקומות הנכונים, שיער שחור חלק שגולש על הכתפיים ועיניים שלא נגמרות, גדולות ועמוקות. במבט חטוף אפשר היה להבין שהיא לא אוהבת להיות פה. תכלס זה היה הגיוני, בהתחשב בזה שמדובר במקום שגזל ממנה את אביה כל השנים. אחרי דקה של התלבטות אם לגשת או לא ועוד שלוש דקות של חזרות על משפט פתיחה, נדב אזר אומץ, קם מהכיסא הנוח והבטוח וניגש לכיוונה. הוא תכנן להתקרב אליה, להושיט לה יד ללחיצה ולהגיד "את נראית בשמלה הזאת הרבה יותר טוב ממני" או אולי "במה את משתמשת בשביל לסדר את השיער? לי זה אף פעם לא מצליח ככה" או כל שטות אחרת שתגרום לה להבין שיש לו חוש הומור ושמוצא חן בעיניו איך שהיא נראית אבל גם תרשים אותה ותגרום לה להבין שהוא לא סתם עוד פקיד במשרד אלא לוחם קשוח שכבר הספיק להתלבש בבגדי אישה במסגרת העבודה במוסד. כשהיה באמצע הדרך אליה היא הסתובבה והפנתה אליו את גבה. היא לא ראתה אותו מתקרב, ונדב ניצל את המצב בשביל להתקרב מספיק כדי שלא יצטרך לדבר בקול רם מדי.

"את באה לפה הרבה?" נדב בחר לבסוף במשפט הכי פחות חד שיש. 'מדהים איך המוסד הצליח להכשיר אותי למבצעי חיסול מחבלים אבל כשמדובר בלהתחיל עם בחורה אני הופך להיות אידיוט' חשב לעצמו. היא הסתובבה לכיוונו במבט קר, בחנה את פניו במהירות והוא כבר הבין שהרס את הרושם הראשוני. אחרי שניה של שקט פתאום היא חייכה וענתה "רק כשאבא שלי פורש".
"את הבת של ליאון?" ענה נדב בתדהמה, לא מעכל איך מהדבר הכי קשוח ומחוספס שיצא לו להכיר יצא הדבר העדין והחייכני שניצב מולו עכשיו.
"לא. של סעיד, אב הבית. מי זה ליאון?" ענתה וגרמה לו להתבלבל. מי זה סעיד? נדב לא ידע שהאירוע גם בשביל אב הבית. למעשה, הוא בכלל לא ידע שיש להם אב בית. "כן, אני הבת של ליאון, תירגע" אמרה וציחקקה כשהבינה שנפל בפח. נדב חייך בחזרה, גם כי חש הקלה שהיא לא פסלה אותו על הסף אחרי הפתיחה הגרועה שלו וגם כי החיוך שלה היה כל כך מדבק שלא נשארה לו ברירה אחרת. היה לה ריח טוב, ריח משכר שגרם לנדב לרצות להיות קרוב אליה כל הזמן. הם התיישבו ליד הבר ונדב סימן לברמנית למזוג לו כוס בירה. הם עשו לחיים ונסחפו כל כך בשיחה עד שלא שמו לב שעברה כמעט שעה והם נמצאים כמעט לבד באולם הקטן. רוב האורחים כבר חזרו לעיסוקיהם ורק ליאון, משפחתו וחבריו הקרובים ביותר נשארו. ענבל ונדב הרגישו שיש להם חיבור מדהים – הם דיברו וחלקו וצחקו ולא רצו שהרגע ייגמר. נדב דיבר על הרצון שלו להתקדם בארגון המטורף הזה ועל מה שזה הולך לדרוש ממנו והיה מרותק כשענבל סיפרה על החיים בצילו של הארגון, בלי אבא שנמצא בבית, לפעמים במשך שבועות ארוכים. הם דיברו על הלימודים שלה, ועל החברים שלו, ועל הטיול שלה לאוסטרליה, ועל כמה הוא אוהב להיזרק במדבר. הם דחסו לתוך השעה הזאת כל כך הרבה, שבסיומה הרגישו שהם מכירים אחד את השניה כאילו הם חברי ילדות.

כשניתק ממנה לרגע המבט של נדב הוא ראה את ליאון, אבא שלה, מתקרב אליהם. נדב קם לעברו, אחרי הכל הוא היה האיש שקיבל אותו למוסד, הוא היה המפקד שלו בחודשי ההכשרה והפעילות הראשונים שלו, ובנוסף לכל זה עכשיו הוא גם היה אבא של האישה שעשתה עליו רושם כל כך טוב. ענבל קמה ונעמדה לידו. הוא הסתכל על ענבל במבט אוהב ושאל אותה: "את לוקחת את אמא הביתה?" ענבל הסתכלה לחצי שניה על נדב וענתה "כן, אבל אני לא נשארת איתה, יש לי סידורים לעשות". ליאון הנהן, הסתובב והתרחק מהמקום שבו הם עמדו. לפתע הסתובב, הסתכל על נדב ואמר "סיימנו להיום, אתה משוחרר ילד". נדב הודה לו בחיוך והוא הסתובב חזרה והמשיך להתרחק לכיוון רחבת הכניסה לאולם. ענבל הסתכלה על נדב, חייכה את החיוך הכי שובב שלה ושאלה "רוצה להיות הסידורים שלי?"

תכלס, התשובה היתה חייבת להיות לא. 'אנחנו מכירים רק שעה', חשב נדב. 'זה לא מספיק זמן בשביל לדעת מי היא באמת. היא יודעת יותר מדי טוב מה היא רוצה, והכי מפחיד – היא הבת של פאקינג ליאון תבור'. המחשבה שיש בכל מיני מקומות בעולם גופות של גברים שפגעו בבת שלו נראתה לנדב הגיונית כמו זריחת השמש בכל בוקר. כמובן שעם כל כך הרבה סיבות טובות לדחות את ענבל, נדב חשב מהזין ושאל "ואיפה בדיוק את רוצה לעשות את הסידורים שלך?" היא חייכה ואמרה "אצלך". נדב נתן לה את הכתובת והם קבעו להיפגש בעוד שעה. ענבל יצאה מהאולם הקטן ביחד עם אמא שלה וכעבור כשתי דקות התחיל נדב להתקדם לכיוון היציאה. הוא חישב לעצמו בראש את הזמנים – שלוש דקות להגיע לרכב שנמצא בחניון. אין פקקים בשעה הזאת אז עוד רבע שעה עד הדירה שלו בקומה השמינית מול חוף ראשון, מקלחת, לבחור בגדים, לסדר קצת את הסלון ולהעיף את הכביסה המלוכלכת מהחדר – אם אין עיכובים מיותרים יישארו לו עוד איזה עשר דקות בשביל לבחור בקבוק יין ולהדליק נר בשביל האווירה.

שעה אחת אחרי שענבל ונדב נפרדו ועוד עשר דקות של איחור אופנתי וענבל יושבת בסלון של מישהו שכלל לא הכירה עד לפני שלוש שעות, לבושה באותה שמלה צהובה שכל כך מחמיאה לה. הם ישבו על הספה ודיברו, כאילו המשיכו את השיחה שנקטעה באירוע הפרידה מאביה של ענבל. הם ישבו קרובים אבל לא קרובים מדי. תכלס שניהם ידעו בשביל מה הם התכנסו כאן אבל המשיכו לשחק שחמט עם עצמם. על שולחן הזכוכית עמדו להן שתי כוסות שבינתיים התרוקנו מהיין האדום ובקבוק חצי מלא שחיכה שהם ימשיכו להתייחס אליו. המבט של נדב נע מהעיניים המהפנטות של ענבל אל השפתיים שזזות מולו בהילוך איטי ושוב חזרה לעיניים. הוא ניסה להתרכז במה שהיא אמרה אבל הראש שלו כבר היה כולו בתוך סצנת סקס דמיונית שמבחינתו כבר מתרחשת. באיזשהו שלב ענבל כנראה שמה לב שהיא מדברת לעצמה, כי היא הניחה את ידה על כף ידו של נדב ושאלה "הכל בסדר? אתה איתי?" נדב החליט שהם דיברו מספיק, ושהגיע הזמן להתקדם. הוא הסתכל עמוק לתוך עיניה וענה "סתמי כבר, חפרת" בחיוך. היא חייכה חזרה, כנראה שהבינה גם היא שהם מוכנים להמשיך הלאה, אמרה "סתמתי" ותוך שניה התיישבה עליו. נדב הופתע קצת מהישירות שלה, מהיכולת שלה להרגיש משוחררת במקומות שהכי פחות ציפה ממנה. זה הדליק אותו ממש, הוא רצה כבר לדעת מה צופן לו העתיד והאם היא נמצאת שם, בעתיד הזה.

ענבל הניחה את כפות ידיה על פניו והסתכלה עליו לשניה שהרגישה כמו נצח. כשהנצח נגמר הלשון שלה כבר היתה עמוק בתוך הפה שלו, טועמת אותו ומאפשרת לו לטעום אותה בחזרה. הידיים שלו היו מונחות על המותניים שלה ולאט לאט הוא החל לנוע איתן במעלה הגב. היא מנשקת מעולה, בחושניות, מדליקה בטירוף עם תנועות קטנות של האגן שהיא עושה כאילו בלי לשים לב. הידיים של נדב עוברות מהגב שלה אל הרגליים, מה שמיד גורר אנחות קטנות שיוצאות מעומק הגרון שלה, כמו חתולה שמגרגרת כשמלטפים אותה מאחורי האוזן. לא עבר יותר מדי זמן עד שהם עברו לחדר. נדב מצא את עצמו שוכב במיטה על הגב וענבל מעליו, רוכבת ודוהרת במקצועיות מרשימה. היא ידעה בדיוק מה לעשות, הרגישה אותו כאילו הם ביחד בפעם האלף ומהר מאוד גרמה לו לגמור, אולי אפילו מהר מדי. נדב חשב לעצמו שיש לה ניסיון רב במיטה והוא קיווה שהיא לא תתאכזב, הרי אישה כמוה בטח לא רוצה לבזבז את זמן ההתנסויות והחוויות שלה על מישהו שלא מחזיק מעמד מספיק זמן.

אחרי שנדב הסדיר קצת את הנשימה, הוא הסתכל עליה במבט בוחן, מנסה להבין מה עובר לה בראש. היא שכבה לידו כשהיא לא מכוסה תחת השמיכה ובניגוד גמור לבחורות אחרות ששכבו פה לפניה, נראה היה שזה לא מפריע לה. כנראה שהביטחון שלה בעצמה היה מספיק גבוה כדי שלא תרגיש צורך להסתתר מפניו. הנמשים המעטים שהיו פזורים על לחייה היו מושלמים ושיוו לה מראה צעיר ושובב, כמו שרק נמשים יכולים לעשות. החזה שלה היה מעוגל והפטמות הזקורות רמזו שהיא עדיין לא קיבלה את מה שרצתה. הבטן שלה היתה שטוחה, וממש בתחתיתה החלו הקימורים של האגן שלה, שנגמר בצידו השני בזוג רגליים חלקות שעושות חשק להישאר איתן במיטה כל היום וכל הלילה. לאחר שבחן את גופה מלמעלה למטה ובחזרה, פגשו העיניים של נדב את המבט שלה והוא הבין שהיא עסוקה באותו דבר בדיוק – להסתכל על הגוף של שותפה למיטה. היא בחנה את הזרועות השריריות שלו שהתנפחו מעט לאחרונה בעקבות האימונים בחדר הכושר, משם עברו עיניה לריבועים בבטן החלקה ומשם הדרך לזין שלו היתה קצרה. נדב ראה שהיא סוקרת אותו במבט מהיר וניצל את ההזדמנות כדי לשאול אותה אם הוא מוצא חן בעיניה. היא הסתכלה עליו בשתיקה עוד כמה שניות, שלחה יד והחלה ללטף אותו ואז הביטה בעיניו וענתה בחיוך מתגרה "בקושי ניסיתי אותו ועוד לא החלטתי, אפשר לבדוק אותו שוב?" נדב לא יכול היה שלא להעריץ אותה על התשובה הזאת. היא ידעה לייצר מהביצוע הגבולי והקצר שלו אוירה מספיק נעימה כדי לצחוק על זה ובאותו זמן בדיוק להישמע מספיק חושנית וחרמנית כדי לא להוריד לו את הביטחון העצמי.

נדב נשכב על צידו ושלח את היד אל החזה שלה. הוא ליטף אותה לאט, היד מטיילת לה בין השדיים, פעם צובטת את הפטמה השמאלית ובפעם אחרת מלטפת את הפטמה הימנית. מהר מאוד עצמה ענבל את עיניה והתמסרה לטיפול שהעניק לה, והוא הבין שבפעם הזאת אסור לו לפשל. הביצוע חייב להיות מעולה, לא פחות. הוא צירף את השפתיים והלשון אל האצבעות וגם השיניים קיבלו לאט לאט מקום של כבוד באזור הפטמות שלה. כשהחלו לבקוע קולות חלשים מעומק הגרון של ענבל, התחיל נדב לרדת לאט לאט לאורך הבטן עד שהגיע למקום שגרם לקולות שלה להתגבר עוד ועוד. עשרים דקות ושתי אורגזמות אחר כך, נדב סובב אותה על הבטן וחדר אליה מאחור במהירות. היא הרימה את האגן שלה ועזרה לו להיכנס עמוק פנימה תוך כדי שהיא זזה איתו לפנים ולאחור בתיאום מופלא. נדב לא עצם את העיניים באותם רגעים, אלא הביט בגוף המושלם של ענבל, שזז לפניו וגרם לו לרצות להיות בתוכה לנצח. כמה דקות אחר כך שכבו שניהם על הגב, מתנשמים בכבדות, מזיעים ומחייכים. "אז אחרי שבדקת אותו שוב, מה יש לך להגיד?" שאל בהמשך לשיחה שניהלו ובעצם לא הסתיימה אף פעם. "הוא בסדר גמור, אבל נראה לי שאנסה אותו שוב מתישהו בהמשך, אני עדיין לא בטוחה במאה אחוז" ענתה בפרצוף רציני, ונדב כבר לא ידע אם הוא התחיל להתאהב או שהשתחררו לו יותר מדי אנדורפינים.

מאותו יום הם יצאו לדרך חדשה כזוג. החיבור ביניהם היה מעולה ומהר מאוד הם חיפשו דירה נחמדה שתוכל לסבול אותם ואת השגעונות שלהם. אחרי שבועיים של חיפושים הם מצאו את הדירה הזו ברחובות, שלושה ימים אחר כך כבר פרקו ארגזים והתחילו רשמית פרק חדש בחייהם.
כמו אבא של ענבל, נעדר גם נדב מהבית לא מעט בענייני עבודה. נסיעות בכל העולם, למקומות וסיטואציות שאם הוא לא היה לוחם במוסד אין סיכוי שהיה מגיע אליהם.

באחת הפעמים טס לאחת מבירות אירופה בשביל להעביר מזוודה עם כסף מזומן לאיש כספים של חיזבאללה שחשב שקיבל אותה מפעיל טרור סורי, ובעצם לקח איתו ללבנון חבילות של כסף שמוחזקות בגומיות מיוחדות. אל תוך הגומיות האלה הצליחו אנשי הפיתוח הטכני של המוסד להכניס אמצעי איתור מיקרוסקופי, וכך יכול עכשיו האח הגדול לגלות איפה יושב מרכז הכספים של הארגון, להבין מי מסתובב שם ולהוסיף אותו לרשימת יעדי התקיפה של המלחמה הבאה.

נסיעה אחרת היתה לקנדה, שם נדב וארבעה שותפים נוספים עקבו אחרי צוות של אל קאעידה. על פי המידע שהיה בידי המוסד, צוות הטרוריסטים הגיע לטורונטו בשביל להיפגש עם מומחים מתחום חומרי הנפץ לקראת הוצאה של פיגוע גדול בקניון במרכז ישראל. הם היו אמורים להעביר כמויות גדולות של חומר נפץ לשני אזרחים ערבים ישראלים מאזור השרון ואלה היו צריכים להניח את מטעני החבלה בחניון התת קרקעי ולגרום לקריסת הקניון לתוך עצמו. אחד הישראלים, שהיה מודיע משטרתי, התחרט והחליט לספר על כך למפעיל שלו וכך המידע המודיעיני הגיע למוסד. חברי הצוות ההוא חוסלו ונקברו בקנדה ללא נוכחות חברים, בני משפחה או מישהו אחר שיכול להעיד שהם בכלל מתו, למעט העצים מסביב למקום קבורתם.

בבלגיה נדב היה מספר פעמים, לפעמים עם חברת צוות ששיחקה את זוגתו ולפעמים לבד. הקהילה המוסלמית בבריסל גדולה מאוד והרבה ארגוני טרור קבעו שם את מושבם.

פעם הגיע נדב אפילו לאוסטרליה הרחוקה ביחד עם לוחמת נוספת. הם שיחקו זוג בחופשה בזמן שהסיבה האמיתית להימצאותם שם היתה אחמד שאטר, בנו הבכור של סגן יו"ר תנועת האחים המוסלמים. אלא שהפעם, המטרה לא היתה חיסול, החדרת אמצעי האזנה או רכיב GPS שישדר את המיקום של המחבל, אלא קבלת מידע מודיעיני מאדם שהחליט להיות סוכן כפול ולסייע למדינה מערבית במלחמתה נגד הטרור האיסלאמי. המידע שהעביר באותה פגישה בבית קפה קטן בסידני כלל מודיעין איכותי על פעולות עתידיות של מחבלי הארגון, נתיבי כספים ואנשי קשר ומרגלים במדינות המערב. הרבה פעמים פגישות כאלה הן מסוכנות הרבה יותר מיציאה לפעולת חיסול. כשיוצאים לקרב, נמצאים בדריכות מלאה ומגיעים עם כוח אש גדול. במקרה של פגישה עם סוכן, הרבה פעמים זה רק אתה, השותף שלך והמזל. הרי הסוכן הכפול משתף איתך פעולה, באותה מידה הוא גם יכול לבגוד בך ולטמון לך מלכודת.

בכל פעם שנדב היה יוצא לנסיעה שקשורה לעבודה, ולא משנה אם זו היתה נסיעה ארוכה או קצרה, ליעד רחוק או קרוב, למדינה מערבית מתקדמת או איזושהי רפובליקת בננות באפריקה, ענבל היתה כותבת לו פתק קטן. בכל פעם היתה כותבת את אותן ארבע מלים: "מחכה לך עד שתחזור". הפתק היה נכנס לכיס מכנסיו ויוצא משם כשהיה נכנס בחזרה הביתה בסיום המשימה. אז הוא היה הופך אותו, רושם עליו "חזרתי" ונותן לה את הפתק. טקס קטן וחמוד שסיגלו לעצמם ורק בסיומו היא היתה מחבקת ומנשקת אותו, כאילו היתה צריכה לקבל אישור רשמי שנדב חזר ורק אז היתה מתמסרת אליו. יום אחד סיפרה לו שהיא שומרת את כל הפתקים בקופסת קרטון מקושטת בפרחים צבעוניים. על כל פתק שקיבלה ממנו כשנכנס הביתה היתה כותבת את התאריך שבו חזר וכך יצרה לעצמה סוג של תיעוד של כל הנסיעות שלו. כנראה משהו שהיתה צריכה בשביל להתמודד עם המציאות שבה חיה.

"כשאבא שלי היה יוצא לנסיעות כאלה לא היה לי טקס כזה כמו שלנו", סיפרה לו ערב אחד כשישבו מחובקים בסלון מול הטלוויזיה. "כנראה שבאיזשהו מקום, עמוק עמוק בפנים, סמכתי על גיבור העל שלי שתמיד יחזור, לא פחדתי שאשאר בלעדיו" המשיכה להסביר.
"אז בעצם את מפחדת שלא אחזור ממשימה? שאתפס או אמות?" ניסה נדב להבין מה היא אומרת.
"אני לא חוששת שתיתפס או תמות, אני בטוחה שאתה מעולה במה שאתה עושה, ואל תשכח שגיבור העל שלי לימד אותך את כל מה שאתה יודע" קרצה וגרמה לו לחייך.
"אני לא בטוח שאני מבין. אם זה ככה, למה את זקוקה לטקס הזה? ממה את מפחדת?" הקשה.
ענבל שתקה כמה שניות ואז אמרה "הרי אם ננתק רגע את הרגש, גם אבא שלי לא באמת היה חסין מפגיעה ואפילו נפצע כמה פעמים במשימות מסוכנות בחוץ לארץ. ואם אבא שלי חס וחלילה לא היה חוזר, עדיין היתה לי את אמא שלי. אבל אם אתה לא תחזור…" השתתקה, והמשיכה אחרי כמה שניות "כנראה שאני צריכה איזשהו אישור שחזרת. פתק, חיבוק ונשיקה" הפטירה.
"ממש השילוש הקדוש" אמר וחיבק אותה אליו.

ועכשיו היא יושבת על המיטה, בוהה ומנסה לעכל את העובדה שגיבור העל שלה שוכב בבית החולים אחרי התקף לב. חייו של ליאון תבור הפרטי שלה מאז ומתמיד היו דבר חולף – את כמות הפעמים בהן היה בסכנת חיים ליאון כבר מזמן הפסיק לספור, אבל הוא אף פעם לא שיתף יותר מדי בחוויות והרפתקאות מהשירות שלו. הוא נסע למספר ימים כל כך הרבה פעמים, והרבה פעמים אחרי חזרתו לארץ היה מפורסם דבר חיסולו של מחבל כזה או אחר באיזשהו מקום בעולם, כך שענבל הבינה את הקשר לבד, ויכלה רק לדמיין כמה פעמים היה אביה קרוב לחשיפה, לפציעה, לנפילה בשבי ואפילו למוות. ולמרות כל הסכנות לאורך השנים, למרות כל הכמעטים שאביה חווה, ענבל תמיד ידעה שהוא יחזור, תמיד ידעה שתקבל ממנו עוד חיבוק אבהי ואוהב.

ופתאום היא מעורערת כמו שלא היתה מעולם. היא מנסה למצוא דבר מה להיאחז בו, דבר מה שיעזור לה לעכל את המציאות החדשה – אבא שלה בבית החולים, היא לא יודעת מה מצבו ואין לה אפילו התחלה של מושג איך להתמודד עם המצב החדש. "דיברת עם אמא שלך?" שאל נדב, מנסה להניע איזושהי פעולה שתקדם אותם. לפתע היא התחילה לבכות, מתפרקת מולו ומנסה לענות לו. "הת… הת…" ענבל התייפחה והתקשתה לדבר. "התקשרתי, אבל היא לא ענתה" הצליחה לומר בסוף. "בואי, ניסע לשם" ענה נדב והושיט לה יד. היא נתנה לו את ידה וקמה מהמיטה. ענבל הושיטה את ידה השניה לעבר עיניה, ניגבה את הדמעות והביטה בנדב במבט שקרא לעזרה. נדב חיבק אותה, לחש לה שהכל יהיה בסדר ואסף את המפתחות בדרך החוצה. השקית של BBB נשארה על השיש וכנראה שאת מה שיש בתוכה הם כבר לא יאכלו היום.

הנסיעה מהדירה ברחובות לבית החולים תל השומר ארכה נצח. השעה היתה אחת וחצי בצהריים ולנדב וענבל הסתבר שכל מדינת ישראל נמצאת על הכבישים בדיוק בשעה הזאת. תאונה במחלף ראשל"צ ואז רכב תקוע במחלף השבעה עיכבו אותם והפכו את הנסיעה לסיוט מתמשך עוד יותר. כשהגיעו סוף סוף לבית החולים, אחרי 50 הדקות הכי ארוכות שהיו להם, הסתבר שגם למצוא חניה זה פרוייקט בפני עצמו. רבע שעה מאוחר יותר מצא את עצמו נדב כמעט רץ אחרי ענבל בדרך למיון.

הרחבה הגדולה שהובילה ממגרש החניה אל תוך מבנה הבטון הקר והמנוכר היתה מלאה בחולים ומבקרים שהגיעו כדי להנעים את זמנם של אלה שאולצו לבלות כאן בלית ברירה. תמונות מוזרות של חולה מחובר לאינפוזיה ביד אחת ולסיגריה ביד השניה, או של ילד קטן שלומד ללכת עם הליכון שבתחתיתו כדורי טניס כאילו היה אחרון הקשישים חולפות לנגד עיניהם בזמן שנדב עדיין מנסה להדביק את ענבל. מדהים איך היא יודעת בדיוק לאן ללכת אפילו שזו הפעם הראשונה שלה כאן. אחרי לובי שלא נגמר הגיעו בני הזוג לשלטים שמורים לקהל הרחב לאן עליו ללכת בשביל להגיע למחלקות השונות. הדרך למיון נמשכה כדקה, וכאשר הם נכנסו פנימה פנתה ענבל לאחות שעמדה בסמוך לכניסה והחזיקה בידה ניירות, כנראה תוצאות של בדיקות של אחד המטופלים או המלצות של הרופא התורן, אולי זו אפילו ניירת שקשורה לליאון. "איפה ליאון תבור נמצא?" שאלה כמעט בלחש, כאילו מפחדת להתמודד עם המפגש איתו. "מי אתם?" ענתה בשאלה משלה. "אני הבת שלו וזה חבר שלי" אמרה ענבל בעוד עיניה סורקות את האולם הגדול, מנסות לאתר את אימה. האחות הצביעה לאזור סוף האולם הגדול ואמרה "הוא במיטה האחרונה משמאל, אבל רק אחד מכם יכול להיכנס".

את סוף המשפט ענבל כבר לא שמעה כי מיד החלה לרוץ לכיוון אליו הצביעה האחות. נדב הסתכל עליה במבט מתחנן, כאילו קיווה שהיא תרשה לו להתקדם ביחד עם ענבל לירכתי האולם אבל המבט הקשוח שלה הבהיר לו שאין לו סיכוי, והדבר האחרון שרצה היה לעורר מהומה. הוא הסתובב לכיוון פינת ההמתנה שמחוץ לחדר המיון והתחיל ללכת לכיוונה, תוך כדי פזילה לכיוון האחות הקשוחה שבינתיים התקדמה למשימות אחרות וחשובות יותר ממנו. נדב מיד ניצל את ההזדמנות ושינה במהירות את כיוון ההליכה שלו. הוא התקרב לסוף האולם הגדול עד שראה את ענבל עומדת ליד מיטה עליה שוכב בדיוק ההפך מליאון תבור שהכירו עד עכשיו.

עיניו של ליאון היו עצומות, מסיכת חמצן כיסתה את פיו ואפו, מד סטורציה ודופק חובר לאצבע יד ימין וייצר צפצופים בקצב קבוע במסך הבקרה שתלוי מעל ראש מיטת בית החולים. מצעים בצבע כחול דהוי מכסים את המיטה ונראה כאילו ממש בקרוב ייגמר להם הכוח להחזיק את עצמם מסביב למזרון הדק. לחולצה של ליאון לא היה זכר, לאחר שהצוות הרפואי קרע אותה מעליו כדי לבצע בו החייאה מיד כשהגיעו אליו. כמה חוטים מוצמדים לחזהו ולבטנו במדבקות לבנות ומגיעים בקצה השני למכשיר א.ק.ג שמשרטט על פלט בלתי נגמר את פעילות הלב שלו. שמיכת פיקה דקה מונחת על רגליו ועל דופן המיטה תלויים דפים רבים עם המידע הרפואי שלו. בצד השני של המיטה עמדה ירדנה, האישה שצועדת לצידו כל כך הרבה שנים. נדב התקרב אליה וחיבק אותה חזק. הוא רצה לשמוע ממנה מה בדיוק קרה ברגעים הבריאים האחרונים של ליאון. היא נראתה חסרת אונים בתוך הסצנה הזו שהיתה כל כך זרה לה ובעצם לכל הנוכחים סביב המיטה. ענבל היתה העתק מדויק של ירדנה, כאילו לליאון לא היה בכלל חלק ביצירת המופת הזו. רק הפסים הלבנים הדקיקים בשיערה ומעט קמטים בפניה הסגירו את העובדה שהיא תסיים השנה את העשור השישי לחייה.

ירדנה יצאה לפנסיה בגיל 45 אחרי יותר מעשרים שנים כמורה בבית ספר יסודי בגבעתיים, מרחק שלושה רחובות מביתם. הכסף שליאון הרוויח בתפקידו איפשר להם לחיות ברווחה גם בלי המשכורת הקבועה והלא גבוהה מדי של משרד החינוך, וירדנה החליטה שהיא לא רוצה להמשיך לעסוק בהוראה כל חייה. כמו רבות אחרות בגילה, חיפשה ירדנה את עצמה, את התחום שיגרום לה לסיפוק אמיתי ואולי גם ייצר לה סוג של הכנסה על הדרך. אחרי שנתיים של נסיונות וטעימות מתחומים שונים, החליטה ירדנה להתמקד בפיתוח משחקים לגיל הרך. הרקע שלה בחינוך והחוש היצירתי שלה תרמו לה לא מעט כשנכנסה לתחום החדש, אך היה בבחירה הזאת גם סוג של טיפול עצמי. במהלך הלידה של ענבל נקלעה לפתע ירדנה למצוקה נשימתית ומצבה הידרדר במהירות. הרופאים ביצעו ניתוח חירום ויילדו את ענבל כשהיא בריאה ושלמה, אך הרחם של ירדנה נפגע. לאחר בדיקה שנעשתה לה חודשיים אחרי הלידה, הודיע לה הגניקולוג שלה שלא תוכל להרות יותר. שני מומחים נוספים אישרו את הדברים. ליאון וירדנה נאלצו לוותר על חלומם המשותף להביא ארבעה ילדים לעולם. הבחירה בפיתוח משחקים לילדים ענתה לה על הצורך הבסיסי ונתנה לה את האפשרות למלא את עולמה בכל מה שהיה חסר לה כל השנים – ילדים. היא החלה להסתובב בגני ילדים עם גרסאות שונות של משחקים שפיתחה, מחפשת דרכים לשפר ולשדרג אותם ועל הדרך מילאה את יומה בשעות של בילוי משותף עם ילדים קטנים, משהו שיגיע אליה הביתה רק כשענבל תתחיל להביא לה נכדים.
ירדנה חיבקה את נדב בחזרה בחוזקה בשתי ידיה. ניכר עליה שהיתה זקוקה לחיבוק, למגע. היא החלה לבכות והדמעות שלה נספגו בחולצה שלו, משאירות שלולית קטנה באזור החזה. לאחר מספר דקות נרגעה והתרחקה מעט לאחור, מנגבת את שאריות הדמעות מעיניה וממלמלת "סליחה, לא התכוונתי להתפרק ככה". נדב ליטף אותה על כתפה והציע לה בקבוק מים קרים שהספיק לקחת איתו לפני שיצאו מהבית. היא שתתה מעט, החזירה לו את הבקבוק והתיישבה על כיסא פלסטיק שניצב לצד המיטה. לאחר שלקחה נשימה עמוקה החלה לספר את מה שקרה.

"כמו בכל יום שני, נסענו בבוקר לשחות בקאנטרי. בדרך כלל אנחנו מסיימים שם בעשר ואז הולכים לאכול ארוחת בוקר, היום סיימנו קצת לפני ובגלל שזכרתי שחסרים כמה דברים בבית אמרתי לליאון שנקפוץ קצת לסופר. קנינו כמה מצרכים, הוא לא הראה שום סימן יוצא דופן, הוא גם לא אמר שהוא לא מרגיש טוב". ירדנה עצרה לרגע בשביל להסדיר את נשימתה עוד קצת ואז המשיכה "יצאנו בחזרה לאוטו עם המצרכים בעגלה, ליאון דחף אותה ואני הלכתי לידו, עברתי על החשבון. אתם יודעים איך הם תמיד דופקים אותנו בסופר, נכון? חייבים לבדוק אותם, הם תמיד דוחפים לנו מוצרים שלא לקחנו או לא מורידים את המבצעים או…" ענבל הפסיקה אותה בחוסר סבלנות "אמא אולי תחזרי לסיפור? אנחנו כבר יודעים שהסופר רוצה לדפוק אותנו, סיפרת לנו את זה מיליון פעם". אמא שלה הסתכלה עליה בחוסר שביעות רצון וחזרה לסיפור כפי שביקשה ענבל. "בקיצור לפני שהגענו לאוטו ליאון האט פתאום את ההליכה, בהתחלה לא שמתי לב כי הייתי שקועה בחשבון אבל אחרי כמה שניות הרגשתי שהוא לא לידי. הרמתי את הראש והסתכלתי מסביבי, ואז ראיתי אותו עומד ונשען על העגלה בשתי ידיו, כפוף מעט לפנים. חזרתי אליו במהירות, נלחצתי כי אני לא רגילה לראות אותו ככה" ירדנה שוב החלה להתייפח. ברור לגמרי שהיא עדיין בטראומה ממה שחוותה בשעות האחרונות, הכל היה טרי אצלה וללא ספק גרם לה לזעזוע.

אחרי דקה בערך ועוד שתי ממחטות המשיכה לספר "שאלתי אותו אם הכל בסדר והוא לא ענה. לא ראיתי את הפרצוף שלו כי הוא היה שמוט בין שתי ידיו. הנחתי יד על ראשו ושאלתי שוב אם הוא בסדר. פתאום הוא עזב את העגלה ופשוט נפל על הכביש באמצע החניון" ירדנה נעצרה ונשמה עמוק, כאילו היא חוותה את הסיטואציה מחדש. "נכנסתי להיסטריה, התחלתי לצרוח שם ולקרוא לעזרה. אנשים רצו אלינו, מישהו התקשר להזמין אמבולנס, עוד מישהו התחיל לבצע בו החייאה או משהו כזה, אני לא בטוחה. אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס צהוב של טיפול נמרץ. הם עשו לו החייאה ואז הכניסו אותו לאמבולנס, נכנסתי גם אני ונסענו מיד לכאן. ועכשיו הוא מורדם ומונשם ואני לא יודעת מה יהיה". בשלב הזה ירדנה החלה שוב לבכות, כאילו העובדה שסיפרה את מה שאירע ועכשיו היא כבר לא היחידה שחוותה את זה הורידה ממנה משקל כבד והיא הרשתה לעצמה להתפרק. נדב הסתכל על ליאון ששכב שם ללא תזוזה וללא תגובה, ומשם המבט שלו המשיך לענבל. היא בהתה באביה, בגיבור העל שלה, מלטפת את ידו בידה בתנועות קטנות ואוהבות, כמו בלי משים. נדב הבין שלפניהם תקופה ארוכה בבית החולים וניסה להיות פרקטי. הוא שאל את ירדנה איפה האוטו שלהם והיא אמרה שהשאירה אותו בחניון של הסופר משום שהצטרפה לאמבולנס שהביא לכאן את ליאון. נדב שאל את ענבל אם היא יכולה לנהוג והיא הנהנה בחיוב.

"תפסי מונית לחניון של הסופר, קחי משם את הרכב של ההורים שלך וסעי אליהם הביתה. תכיני לאמא שלך תיק לימים הקרובים ותבואי לפה, שיהיה לאמא שלך איך לנסוע הביתה בסוף היום". נדב חילק הוראות קצרות וברורות. ניכר היה שהוא מתורגל במצבי לחץ ובמציאת פתרונות לבעיות שצצות כל הזמן. היה ברור שירדנה לא תעזוב את ליאון בבית החולים ובטח בימים הראשונים תהיה צמודה אליו 24/7. היא בוודאי תצטרך בגדים להחלפה, מטען לפלאפון ועוד דברים הכרחיים לשהייה לצידו בבית החולים. ענבל לקחה את מפתחות המכונית מאימה והחלה ללכת לכיוון תחנת המוניות שנמצאת ליד היציאה מבית החולים, בזמן שנדב נשאר עם ירדנה וניסה לעודד אותה. כאשר ענבל הגיעה לכביש השירות של חדר המיון סימנה למונית שבדיוק הורידה שם נוסע. היא נכנסה למושב האחורי וביקשה להגיע לרחוב סירקין בגבעתיים, שם המתין הרכב של הוריה. נהג המונית החל בנסיעה כשענבל שותקת, מנסה לעכל את מה ששמעה לפני כמה דקות מאימא שלה. לא היה לה שום סיכוי להבחין באופנוע שנסע אחריהם ועקב אחרי המונית בדרך ליעדה.