משאלה – 10

הכל אבוד.

הכל עלה בלהבות סביבי ובקרוב יגיע גם תורי.

אבל לא אכפת לי. הכוכב, המשאלה שלה, המשאלה שלי –

מתה.

ושוב לא יכולתי לעשות שום דבר כדי לעצור את זה.

נכשלתי כמו תמיד.

מחשבות אפלות התערבלו בראשי, עיני תרות אחר נשק שלא היה בנמצא. שקלתי לרוץ ללהבות וזהו – אבל בסוף נאנחתי והתיישבתי על הקוצים, מליט את ראשי בידי. אני בכל מקרה עומד למות – בלי שעשיתי שום דבר טוב באמת בחיי – עיכוב קטן לא ישנה את זה.

"כרמל", קול קרא לי. בוגר, סמכותי, מרעיד את האדמה סביבי.

התעלמתי ממנו.

"קום על רגליך", הוא המשיך.

ואני המשכתי להתעלם ממנו, מנסה להתכווץ בתוכי עוד יותר.

"בחירה שלך", הפטיר הקול – ולפתע הרגשתי משיכה חזקה בבטני. רגליי התכווצו מעצמן, מניפות אותי למעלה בזינוק. פערתי את עיני בתדהמה, נועץ מבט בלהבות מולי. "איך אתה מעז!", זעמתי. אך הלהבות רק צחקו לי. הן התגבשו מולי בכתום זוהר, יוצרות דמות שנפרדה מהן והחלה לצעוד לכיווני תוך שהיא מגחכת לעומתי. "אין כאן שום אתה. אני כרמל בדיוק כמו שאתה כרמל", הוא הרצין לפתע, אישונים צהובים בוהקים מביטים בי מראש הלהבה.

"תעשה לי טובה. אין לי כוח לפילוסופיה", הפטרתי מקץ כמה רגעים בהם תהיתי אם להתחיל לדבר על זהות מספרית. היה לי מספיק מזה גם ככה – וממילא כל הדיבורים האלו עקרים.

"כרצונך. אבל אם לא תחשוב על משהו לא תמנע ממנו בכך להתקיים"

"אתה ממשיך", ציינתי, משלב את ידי, מציץ מאחוריו על הכוכב.

הוא סובב את ראשו, מביט בכוכב ושואל: "זו הבעיה?"

"אולי. בכל מקרה זו בעיה שלי לא שלך. לא, זו לא בעיה – זו האמת", שילבתי את ידי על חזי. איכשהו הטמפרטורה סביבנו הצטננה מעט, מונעת ממני להישרף בחיים.

הוא צחק וכמעט הניח יד על כתפי. נרתעתי ממנו, גורם לו לעוד פרץ צחוק בעודו מעביר יד של אש בשיערות להבה.

"אתה רוצה לחבר אותו בחזרה, נכון? על זה כל המהומה?", הוא ציין. "רציתי. עכשיו אני רק רוצה לשכוח ולמות בשקט", הפטרתי, צונח שוב על האדמה. "ממש אבל ממש לא. אם אתה תמות אז גם אני אמות, ואני לא מוכן עדיין שזה יקרה ולכן – ", "אז חבל. אני חושש שאיחרת את המועד", גיחכתי לעומתו, מושיט יד לעבר להבותיו –

הפעם הוא זה שברח ממני בצעקה שלא הייתה מביישת תינוק רעב.

"היי השתגעת? מה קרה לנחישות שלך? לכוח הרצון שלך? שכחת מי אתה – ", "לא. אולי אתה שכחת. אני כישלון בודד ולא יוצלח שלא מבין את העולם או את אחרים. אני אפילו לא מבין איך לעזאזל הגעתי לפה – ", "הגעת לכאן כי רצית להציל את המשאלה. אתה אומר שזה כי הבטחת לה, אבל אתה בעצם מקווה שכך תוכל להציל גם את המשאלה שבליבך"

רציתי לתת לו אגרוף – אבל נזכרתי כשהוא נרתע שהוא עשוי מאש ובמקום זה חבטתי באדמה.

"אין לי כלום בלב בסדר? רק חור שחור וקר ש – ", "מה איתה?", הוא הקשה עלי, מגחך לעומתי. "הו עכשיו תפסתי אותך. הולך סחור סחור, מתחייב לכל דבר שאתה לא רוצה, רק כדי שלא תצטרך לעשות מה שאתה באמת רוצה", "לא נכון! אני לא בורח, אני מתקדם בקצב – ", "בקצב שלך? באמת? אתה לא מתקדם לשום מקום. אין לך אומץ אפילו לחשוב על – ", "די! מספיק." קטעתי אותו בצעקה נואשת, קולי נסדק. התרוממתי ממקומי, מתנדנד כמו שיכור. "מה שאני רוצה ומה שהיא רוצה זה לא אותו הדבר, בסדר?"

הוא הרים גבה זהובה. "האמנם? אז למה אתה לא ממשיך הלאה?", שאל.

"כי אני מפחד.מפחד להיפגע. מפחד שזה יקרה שוב – ", "טעות! אתה יודע שאני אתה, אתה לא יכול לשטות בעצמך – לפחות לא לאורך זמן"

שתקתי, שוקע במחשבות. הפחד אמנם משפיע עלי כל כך? האם לא עשיתי מאז ומתמיד דברים שהפחידו אותי, ושרדתי לספר? הלכתי ללמוד מקצוע שחששתי ממנו, הלכתי לגור לבד, בחרתי לשרת הכי רחוק שאפשר מהבית..

"אתה חושב שאני לא רוצה? אתה יודע שזה לא הגיוני בכלל. אם היית אני היית יודע איך אני מרגיש. היית יודע שאין דבר שאני יכול לעשות"

הוא רק חייך אלי, להבות לבנות מסנוורות מציצות מבעד שפתיו הצהובות. "אולי רצית. אולי אתה שונא להפסיד. אולי אתה לא רוצה לוותר לעצמך. אבל האם אתה באמת רוצה? אני לא מרגיש ככה. וכנראה שגם היא לא."

אאוץ'. כשאתה מתחיל לפקפק בתחושות של עצמך, בתפיסת המציאות שלך, במה שעושה אותך מי שאתה – לא נשאר הרבה. לא סתם האיש הזה היה עשוי מלהבות כנראה.

"אתה טועה. ניסיתי ללכת בדרך שלך – ", "ונכנעת באמצע! ברחת בחזרה לאחור עם הזנב בין הרגליים. אבל עכשיו..אופס" איש הלהבות הקיש באצבעותיו, מתיז גיצים אדומים אל אדמת הגבעה שניצתה מחדש בגרגור רעבתני. "מה לעזאזל אתה עושה, אנחנו בחיים לא נצא מפה כ – ", השתתקתי לפתע, מבין באחת את הטעות שעשיתי. איש הלהבות צחק לעומתי, להבות זהובות מזנקות לשמיים המלאים בעשן שחור.

"אם אתה לא יכול להניח למה שהיה – אני אניח ללהבות לשרוף אותו בשבילך!", הוא צחק כמשוגע, קורע את אזני. הכל בער סביבי, כל גופי כאב. הבנתי שאם לא אזוז ומהר – אשרף בעודי בחיים. נשאתי מבט נואש אל הכוכב שנח במעגל אפל חף מלהבות, כאילו החושך סביבו מטביע אותן בתוכו. בטני התהפכה. הרגשתי משיכה חזקה, כאילו הכוכב קורא לי.

שיישרף הכל. אני הולך..

ובעוד המנגינה מתנגנת בתוכי זעקה נפלטה משפתי. "מה אתה חושב ש.." איש הלהבה נרתע לאחור, ידיו מכסות את ראשו בפאניקה. תקעתי את רגלי הימנית באדמה, נשען קדימה, מתכונן. לקחתי שאיפה, מתעלם מעקצוץ העשן בגרוני –

זינקתי לפנים. כמו שחשבתי איש הלהבה זינק הצידה. הלהבות אפפו אותי, מלחכות את גופי ברעבתנות. אך לא שעיתי להן. התעלמתי מהכאב שהבעיר אותי מבחוץ ומבפנים גם יחד, מהעולם הזוהר באדום וכתום ושחור, מתמקד במעגל החשיכה בו נח הכוכב השבור. לפתע חומת הלהבות התגבהה מלפני, חוסמת את דרכי. "מאוחר מדי! הגיע הזמן לעזוב!" זעק איש הלהבות, מתייצב מולי במבט נואש, עיניו הזהובות חסרות רחמים.

יש מי שדואג לנו שמה..

"על גופתי המתה" חייכתי אליו בעודי ממשיך לרוץ היישר אליו, נחבט בחזהו הבוער – ועובר דרכו, עף על האדמה השחורה ומתגלגל עד שמשהו בולם אותי –

הכוכב.

התרוממתי על ברכי, מתנשם, עורי האדום המתקלף מנסה לקרוע את עצמי מעליו. "לאאאא!", זעק איש הלהבות, מנסה לשווא להיכנס למעגל החשיכה, להבותיו ניתזות מחומה בלתי נראית, חומו האדיר נבלע בתוכה.

"יש רק אחת שיכולה לגרום לי לעזוב. אך לרוע מזלך היא עדיין לא עשתה זאת!" אספתי את הכוכב בידי, מאמץ אותו אל חזי, עוצם את עיני ונותן לדמעותי לזלוג. "אבל אפילו לא שאלת אותה! מניין לך שזה מה שהיא רוצה? אולי היא שינתה את דעת..", "היא אמרה לי ואני מאמין לה. אני מאמין בה. אני מאמין לעצמי. והכי חשוב: אני לא מאמין לך!" פקחתי את עיני ונעצתי בו את מבטי, מחייך, מרים לכיוונו את הכוכב, השלם עכשיו, הצלקות של שבריו זוהרות בצבע הברק.

איש הלהבות נרתע לאחור, מכסה את פניו. "זה לא נגמר! אתה עוד תתאכזב ותאכזב. החלום הזה לא מיועד בשבילך. אני עוד אחזור. אך דע שבפעם הבאה כבר לא יישארו בי רחמים" הוא התפוצץ בהבזק מסנוור שהדף אותי לאחור. נחתי על גבי בחבטה, הכוכב חבוק היטב בידי. "בוא נצא מפה" קראתי אליו בביטחון על אף שהיינו לכודים בלב שדה בוער. היטבתי את אחיזתי והושטתי אותו לפנים בשתי ידי, כמו רפיקי המושיט את סימבה בפני החיות. והלהבות לחשו אלינו, נאבקות למצוא פרצה, לוחשות ברעבתנות –

אך נאלצות לדעוך, כל מתקפה גוזלת מהן את חומן ואת אורן, עד שנותרתי לבדי, הכוכב מוחזק היטב בידי הרועדות. קרסתי על הרצפה, מתנשם ועוצם את עיניי, עייפות כבירה מתפשטת ברגלי, בידי, ובראשי. אך ידעתי שזה לא נגמר ולכן אילצתי את עצמי להתרומם לישיבה מתנדנדת.

הכוכב אצלי.

עכשיו,

לאן הלכת, אהובתי?