כל החבר'ה הצעירים #3

פרק 3: שנה ראשונה, המיון

רמוס היה די בטוח שהוא חולם, או שטבע כששט באגם הנורא ההוא וזה היה רק המוח שלו, ממציא דברים לפני שמת. הוא עמד באולם אבן עצום, בגודלה של קתדרלה. המקום היה מלא בתלמידים, כולם לבושים בגלימות שחורות זהות -מלבד העניבות- והואר בנרות. לא נרות רגילים – הנרות הללו ריחפו. הוא יכול היה לחיות עם זה; המראה יכול היה להיות טריק מתוחכם עם האור, משהו קשור לחוטים, אבל כשהרים את ראשו הוא כמעט צעק. לא הייתה שם תקרה – רק שמי הלילה תלויים מעליהם, עננים אפורים מתנדנדים וכוכבים מנצנצים.

הוא לא ראה אדם נוסף מתעניין, חוץ מהילדה אדומת השיער -לילי- וכמה ילדים אחרים שרמוס הניח שגם הם גדלו עם הורים מוגלגים. רמוס לבש עכשיו את מדיו, והרגיש קצת יותר טוב כשנראה כמו כולם. כל שאר התלמידים ישבו ליד שולחנות ארוכים, תחת דגלי ביתם. ג'יימס הסביר בהתלהבות על ההבדלים בין הבתים, למורת רוחם של סיריוס ופיטר, שהיו משוכנעים שישובצו למקום הלא נכון. רמוס לא ידע אם להיות לחוץ. הוא לא הצליח להבין כמה זה כבר ישנה לו; הוא כנראה יסולק אחרי השיעור הראשון שלו בכל מקרה. ככל שרמוס בילה יותר זמן בקרב קוסמים, כך שכנע את עצמו שהוא לא יכול להיות אחד כזה.

פרופסור מקגונגל, מכשפה רזה בעלת פנים נוקשות, שהובילה את כל תלמידי השנה הראשונה לאולם, עמדה עכשיו לצד שרפרף, והחזיקה מצנפת חומה ומרופטת. זה היה המבחן שג'יימס סיפר להם עליו. הם היו צריכים לחבוש את המצנפת, שתמיין אותם לבתים. רמוס הסתכל על הדגלים. הוא כבר ידע שלא ימצא את מקומו ברייבנקלו; לא אם צריך להיות פיקח. הוא לא חשב הרבה על זה עם הגירית – זו לא הייתה חיה מרגשת, במיוחד בהשוואה לנחש. הוא גם אהב את הצבע הירוק, אם זה הסתכם בבחירת עניבה. אבל אז, הוא חשב על ג'יימס ופיטר שהתלהבו במיוחד מגריפינדור, ובהתחשב בעובדה שהם היו האנשים היחידים שהיו מאוד נחמדים אליו עד עכשיו, לא היה אכפת לו ללכת איתם.

בן בשם סיימון אבנולד היה הראשון שנקרא להתקדם. המצנפת מוקמה על ראשו, וכיסתה את החלק העליון של פניו. רמוס תהה אם היא גם הריחה רע כמו שנראתה. אם־הבית תמיד השתגעה מכינים, והוא קיווה שלאף אחד מהילדים שהלכו לפניו לא היו כאלו. סיימון מוין מיד להאפלפאף, בית הגירית, לקולן של מחיאות כפיים סוערות.

סיריוס בלק היה הראשון מקבוצתם שהלך, ונראה שהייתה לו בחילה כשניגש לשרפרף. קריאות נשמעו משולחן סלית'רין – כמה מהתלמידים הבוגרים יותר הריעו לו. שתי צעירות עם שפע תלתלים כהים, אותן עצמות לחיים גבוהות ושפתיים מלאות הביטו בסיריוס, שעכשיו רעד על השרפרף. האולם היה שקט לכמה רגעים כשהמצנפת הונחה על ראשו של בלק, ואז המצנפת הכריזה,
"גריפינדור!"

הפעם היו כמה רגעי דממה לפני מחיאות הכפיים. מקגונגל הרימה את המצנפת בעדינות מראשו של סיריוס והעניקה לו חיוך קטן ונדיר. הוא נראה מבועת לחלוטין והביט באומללות בשולחן סלית'רין, שם שתי הנערות התלחששו בעיניים מצומצמות. הוא קם והלך באיטיות לגריפינדור, שם היה התלמיד החדש הראשון שתפס את מקומו תחת הדגלים האדומים־זהובים.
המיון נמשך. לילי מוקמה גם היא בגריפינדור, והתיישבה בחיוך ליד סיריוס שהיה אומלל למראה. גם כשהגיע תורו, רמוס עדיין לא הצליח להבין על מה הייתה כל המהומה. הוא לא אהב את המבטים של כולם כשנדחף לפנים, אבל התעלם מהם כמיטב יכולתו. הוא היה תוחב את ידיו לכיסי הג'ינס שלו, אבל בתלבושת החדשה והמוזרה שלו, לא תהיה לפעולה זו את אותה ההשפעה.

הוא התיישב, כשמקגונגל מביטה בו ממורד אפה. היא הזכירה לו מעט את אם־הבית, וגועל עלה בגרונו. היא הניחה את המצנפת על עיניו. הכול החשיך. הוא לא הריח דבר, והשקט והשלווה היו מעט מנחמים.

"הממ," קול שקט דיבר באוזנו. זאת הייתה המצנפת. רמוס ניסה לא להתכווץ בזמן שהיא המהמה בשקט, "אתה אחד מוזר, הלא כך? מה עלינו לעשות איתך… אולי רייבנקלו? אני רואה פה מוח טוב."

רמוס נרתע, מרגיש כאילו מישהו צוחק על חשבונו. הרעיון היה ממש לא סביר.

"אך עם זאת," שקלה המצנפת, "תוכל להגיע רחוק… הרבה יותר רחוק, אם נשים אותך ב… גריפינדור!"
רמוס תלש את המצנפת מעל ראשו ברגע שמיינה אותו, לא מחכה למקגונגל שתסיר אותה. הוא מיהר לעבר שולחן גריפינדור, בקושי שם לב לתשואות ולמחיאות הכפיים שליוו אותו כשחלף, והתיישב מול לילי וסיריוס. לילי ירתה לעברו חיוך מרוצה, אך הוא רק הסתכל על צלחתו הריקה.

עד שהגיעו לאות פ', רמוס כבר התאושש יחסית והצליח לצפות בעניין מה בפיטר, הילד הקטן והעגלגל למראה, שמיהר לכיוון מצנפת המיון. פיטר היה מסוג הילדים שלא היו שורדים חמש דקות בסנט אדמונד. היה לו מראה מתוח, תזזיתי מעט, שבנים אחרים תמיד ידעו לאתר. רמוס התפלא שג'יימס, שהיה ההפך המוחלט מפיטר: רגוע, שלו ומקרין ביטחון עצמי – היה נדיב כל־כך לאדם שכה ברור היה שהוא נחות יותר.

המצנפת התמהמהה בתהליך מיונו של פיטר. נדמה היה שאפילו המורים התחילו לנוע באי־נחת, כשהדקות חלפו ועברו. לבסוף הוא מוין לגריפינדור, וכך, רק מהר יותר, גם ג'יימס, שצעד לעבר השולחן עם חיוך ענקי על פניו.

"זה מדהים!" הוא פנה לשלושת הנערים האחרים, "כולנו נכנסנו!"

סיריוס נאנק, ראשו בין ידיו על השולחן.

"דבר בשם עצמך," הוא ענה, קולו מעט מעומעם, "אבא שלי יהרוג אותי."

"אני עדיין לא מאמין." אמר פיטר שוב ושוב, בעיניים פעורות. למרות שהיה ברור שקיבל מה שרצה, הוא המשיך לפכור את ידיו ולירות מבטים אל מעבר לכתפו כאילו מישהו עלול לבוא בכל רגע ולבקש ממנו לנסות מחדש.

מישהו אכן הגיע. הייתה זו מקגונגל, אלא שאת ידה הגרומה – הניחה על כתפו של רמוס.

"אדון לופין," אמרה לא כל־כך בשקט, כך שהנערים האחרים יכלו לשמוע. "אם תוכל לבוא למשרדי לאחר ארוחת הערב? הוא ליד חדר המועדון של גריפינדור, אחד מהמדריכים יכול להראות לך."

רמוס הנהן, אילם, והיא עזבה.

"על מה זה היה?" שאל ג'יימס, "מקגונגל כבר רוצה לראות אותך?"

אפילו סיריוס הרים את ראשו עכשיו, מסוקרן. רמוס משך בכתפיו, כאילו לא היה לו אכפת.

הוא ידע מה הם חושבים – הילד הפושטק כבר בצרות. סיריוס הסתכל שוב על הפנס בעינו של רמוס. למזלו, האוכל הופיע, מסיח את דעת כולם. והוא באמת 'הופיע' – המקומות הריקים לשעבר היו עמוסים כעת בסעודה אמיתית. עוף צלוי וזהוב, ערמות תפוחי אדמה פריכים, צלחות גזרים מהבילים, אפונים שוחות בחמאה, וקנקן עצום של רוטב עשיר וכהה. אם האוכל הולך להיות ככה כל הזמן, תהה רמוס, אולי הוא יוכל להתעלם מכובעים מדברים ומחברי בית מתנשאים.

הוא הקדיש תשומת לב רבה כשאחד ממדריכי גריפינדור, שהציג את עצמו כפרנק לונגבוטום, הוביל את תלמידי השנה הראשונה לחדר המועדון שלהם באחד המגדלים. רמוס שנא ללכת לאיבוד, והשתדל לחקוק בזכרונו את מסלולם כשהתקדמו. הוא רשם במוחו את הגודל והצורה של כל דלת שדרכה עברו, כל תמונה שראו, ואיזה מדרגות נעו. הוא היה כל־כך עייף ושבע מהאוכל הטוב, שהתמונות הזזות וגרמי המדרגות כבר לא נראו משונים.

כשהגיעו למסדרון הימני, ראה רמוס את משרדה של מקגונגל, משולט בלוח פליז נקי, והחליט לגמור עם הפגישה הזאת וזהו. הוא עצר מחוץ לדלת ובדיוק התכוון לדפוק כשג'יימס הופיע.

"שנחכה לך?"

"למה?" רמוס שאל, בוחן את הנער כהה השיער בחשדנות. ג'יימס משך בכתפיו,

"שלא תשאר בחוץ."

רמוס בהה בו לרגע, לפני שנענע את ראשו באיטיות.

"לא. אני בסדר." הוא נקש בדלת.

"יבוא." קרא קול מבפנים. רמוס פתח את הדלת לרווחה. המשרד היה קטן, עם אח קטנה ונקייה ושורות של ספרים כנגד הקיר. מקגונגל ישבה מאחורי שולחן מסודר ללא רבב. היא חייכה חיוך דק וסימנה לרמוס להתיישב בכיסא מולה. הוא התיישב, מושך ומגרד באפו.

"אני שמחה להכיר אותך, אדון לופין." אמרה המורה במבטא סקוטי גרוני. שערה היה אפור, משוך לאחור בפקעת הדוקה, והיא לבשה גלימה בצבע ירוק כהה רכוסה באבזם זהוב בצורת ראש אריה. "אני אפילו שמחה יותר ששויכת לבית גריפידור – שבראשו אני עומדת."

רמוס לא אמר דבר.

"אביך היה ברייבנקלו, אתה יודע."

רמוס משך בכתפיו. מקגונגל הידקה את שפתיה.

"חשבתי שהטוב ביותר יהיה לדבר על… מצבך, כמה שיותר מוקדם." היא אמרה בשקט, "דמבלדור הסביר שהיה לך קשר מועט ביותר עם עולם הקוסמים עד כה, ואני מרגישה שזוהי מחויבותי ליידע אותך שאנשים עם בעייתך הספציפית מתמודדים עם כמויות אדירות של סטיגמות. אתה יודע מה המילה 'סטיגמה' אומרת?"

רמוס הנהן. הוא לא ידע לאיית אותה, אבל הכיר את המילה טוב מספיק.

"אני רוצה שתדע שכל עוד אתה בביתי, אני לא ארשה לאף אחד להתייחס אליך באופן שונה או חסר התחשבות. דבר זה חל על כל התלמידים תחת השגחתי. עם זאת," היא כחכחה בגרונה, "ייתכן שיהיה זה הכרחי עבורך לנהוג בזהירות."

"לא התכוונתי להגיד לאף אחד." רמוס ענה, "כאילו שאני רוצה שמישהו ידע."

"ובכן," מקגונגל הנהנה, מתבוננת בו בסקרנות. "זה מביא אותי אל הנקודה הבאה. סידורים שונים נעשו לקראת הירח המלא – שקורה בפעם הבאה בראשון הקרוב, אני מאמינה. אם תוכל להגיע אלי אחרי ארוחת הערב, אוכל להראות לך לאן ללכת. אולי תוכל לספר לחבריך שאתה מבקר מישהו בבית?"

רמוס נחר. הוא שפשף את עורפו,

"אני יכול ללכת עכשיו?"

הפרופסור הנהנה, מקמטת את מצחה מעט.

בחוץ, מצא רמוס את ג'יימס, עדיין עומד שם, לבד, ומחכה לו.

"אמרתי לך שאני אהיה בסדר." אמר רמוס, מעוצבן. ג'יימס רק חייך,

"כן, אבל פספסת את הסיסמה שלונגבוטום אמר לנו. לא רציתי שתתקע בחוץ כל הלילה. בוא כבר."
ג'יימס הוביל אותו לסוף המסדרון, שם היה תלוי ציור ענק של אישה מלאת קימורים, לבושה בורוד.

"נגד כיוון השעון," אמר ג'יימס, והדיוקן נפתח החוצה על צירו כמו דלת. הם נכנסו לחדר המועדון.

במוסד סנט אדמונד לנוער היה חדר מרכזי, אך הוא לא דמה כלל לחדר הזה. שם, קושט החדר בדלילות, והכיל, בין השאר, טלוויזיה קטנה ביותר בצבעי שחור-לבן וכמה משחקי קופסה. בחפיסות הקלפים תמיד היו חסרים קלפים, ורוב הכיסאות היו שבורים או פגומים.

חדר המועדון של גריפינדור היה חמים, נעים ונוח. היו שם כורסאות וספות ענקיות ורכות למראה, שטיח סגלגל ועבה מול האש הבוערת, ואפילו ציורים שעידנו את הקירות.

"אנחנו פה למעלה," אמר ג'יימס, מוביל את רמוס לגרם מדרגות מפותל בפינה. למעלה, הייתה עוד דלת שנפתחה לחדר שינה. שוב, היה זה שונה בתכלית מסנט אדמונד. פה היו ארבע מיטות, כולן עצומות בגודלן, שמעליהן נתלו וילונות קטיפה אדומים ועבים עם גדילי זהב. הייתה שם אח נוספת, ולכל אחד מהנערים גם ארון כבד מעץ מהגוני ושורת מדפים על־יד מיטתם. רמוס ראה את מזוודתו הקטנה והעלובה שעונה על גבי אחד מהארונות. הוא ניגש לשם, בהנחה שזוהי מיטתו.

פיטר חפר בחפציו, מושך החוצה בגדים, מגזינים וספרים, ומשאיר אי־סדר מוחלט.

"אני לא מוצא את השרביט שלי," הוא יילל. "אמא הכריחה אותי לארוז אותו כדי שלא אאבד אותו על הרכבת, אבל הוא לא פה!"

"פיט," ג'יימס חייך, "אמא שלך ביקשה ממני שאשגיח עליו, שכחת?"

ג'יימס ופיטר, כך למד רמוס מאז נסיעתם ברכבת, גדלו כשכנים והכירו זה את זה יחסית טוב. השניים לא היו יכולים להיות שונים יותר, ורמוס עדיין לא הבין למה ג'יימס לא רצה לכסח את פיטר.

סיריוס ישב על מיטתו, מזוודתו עדיין ארוזה.

"תתעודד," אמר ג'יימס, וניגש לשבת לצידו, "ממילא לא רצית להיות בסלית'רין, נכון?"

"חמש־מאות שנה." סיריוס ענה, חסר כל רגש, "כל בני בלק בהוגוורטס מוינו לסלית'רין מזה חמש־מאות שנה."

"טוב, הגיע הזמן שמישהו ינסה להיות שונה, הא?" ג'יימס טפח על גבו בעליצות.

רמוס פתח את מזוודתו. בפנים הייתה קדירה גדולה ממתכת – עוד חפץ שדמבלדור שָלָה מאוסף יד־שנייה, הוא הסיק. הייתה שם גם קופסה ארוכה ודקה בקרקעית, עם פתק למעלה.

הוא פתח את הפתק ובהה בכתב המעודן והמסולסל במשך זמן ממושך, מנסה להבין אותו. הוא הצליח לזהות רק את המילה 'אבא', והניח שגם היא מדמבלדור, אך הייתה שייכת פעם לאביו. מסיר את מכסה הקופסה בהתלהבות, הוא מצא מעין מקל ארוך וממורק. זה היה שרביט. הוא לא חשב על שרביטים עד כה, אך לקח אותו בידו ואחז את העץ בחוזקה. הוא היה חמים למגע, כמו בשרו שלו, וגמיש כשמולל אותו בידיו. התחושה הייתה טובה.

סיריוס התחיל סוף־סוף לפרוק את חפציו, מושך ספר אחר ספר מתוך מזוודתו. את אלו שלא נכנסו למדפיו, הוא ערם ליד מיטתו. ג'יימס בהה, לאחר שבדיוק סיים להדביק פוסטר ליד מיטתו שלו. נראו בו הרבה אנשים קטנים טסים על מטאטאים, מוסרים כדורים זה לזה. רמוס חשב שזה רק מעט יותר מעניין מכדורגל, שהוא שנא.

"אתה יודע," אמר ג'יימס לסיריוס, שעדיין ערם את ספריו, "יש כאן ספריה."

סיריוס גיחך,

"אני יודע, אבל אלו בעיקר ספרי מוגלגים. דוד שלי אלפרד השאיר לי אותם, ואמא הייתה מעלה את כולם באש אם הייתי משאיר אותם בבית."

אוזניו של רמוס זקפו בשמעו את זה. מה לא בסדר עם ספרי מוגלגים? לא שהיו לו. הוא שנא קריאה יותר מכל דבר אחר בעולם. אך לא היה לו זמן לחשוב על־כך הרבה, שכן סיריוס הוציא עכשיו פטיפון אמיתי מתוך מזוודתו, ומיד לאחריו קופסה של תקליטים חדשים לגמרי בעטיפות מבריקות. הוא ניגש לשם מיד.

"זה אבי רואד?!" הוא שאל, מציץ לתוך הקופסה.

"כן," חייך סיריוס, מושיט לו את הויניל העטוף. רמוס ניגב את ידיו בזהירות על גלימותיו לפני שלקח ממנו את התקליט, נוהג בעדינות מחושבת. "אתה בטח בן־מוגלגים." אמר סיריוס, "פ'פעם לא פגשתי קוסם שמכיר את הביטלס – חוץ מבת דודתי, אנדרומדה. היא קנתה לי אותם."

רמוס הנהן, שוכח את עצמו לרגע.

"אני מת על הביטלס, לאחד מהילדים בחדר שלי בבית יש לפחות איזה עשרה סינגלים, אבל הוא אף־פעם לא הרשה לי לגעת בהם."

"ילדים בבית?" סיריוס קישת גבה. רמוס חשב שהוא נראה מאוד בוגר, "אתה מתכוון אחיך?"

"לא," רמוס נענע בראשו, מחזיר את הדיסק ומתכווץ לאחור, "אני גר בבית ילדים."

"כמו בית יתומים?" שאל פיטר, בעיניים פעורות. רמוס הרגיש את הכעס מבעבע בתוכו, אוזניו מאדימות.

"לא." הוא ירק. הוא חש את עיני כולם נעות שוב לעבר חבּורתו והסתובב לפרוק את שאר כבודתו בשקט.

לבסוף פוטר ובלק התחילו שיחה על משהו בשם קווידיץ', שהתפתחה מהר מאוד לוויכוח לוהט. רמוס טיפס למיטתו ומשך את הווילונות, מודה על הפרטיות. היה חשוך, אך רמוס היה רגיל לחושך.

"היה אפשר לחשוב שינסה קצת יותר להתחבר," לחש פיטר בקולניות לשני הנערים האחרים. "במיוחד אם הוא בן־מוגלגים."

"אתה בטוח שהמצנפת לא הייתה צריכה למיין אותך לסלית'רין?" התגרה בו סיריוס. פיטר היה שקט לאחר מכן.