טויוטה תכלת

עכשיו אלה רק אני והמכונית על הכביש, הטויוטה הישנה בצבע תכלת.
קנית אותה ביד שנייה בלי לספר לי, וכבר אז היא הייתה בלויה וחצי מקולקלת. אמרת לי שזה לא באמת משנה, שנשתמש בה רק בנסיעות בין עירוניות מדי פעם, אנחנו לא צריכות מכונית טובה בשביל להשוויץ לחבר'ה. השבתי לך שזו לו באמת מכונית, זו גרוטאה מיותרת שעלתה לך אלפי שקלים שאין לנו.
שאלתי אותך בכעס, שמה עם הילד, מה עם חוג הרובוטיקה והגן הפרטי שדורשים מאיתנו לעבוד כפול שתיים מהרגיל, כמה חרא אני מנקה בשבוע רק בשביל שהוא יגדל להיות טוב יותר ממני. ואותך מעניינת רק הנסיעה הבין עירונית כשבכל מקרה אנחנו לא יוצאות מהרדיוס של דרום העיר. שילבת את ידייך ואמרת שאת מבינה שאני כועסת, אבל אי אפשר לנהל כזה דיון בכעס, והרמתי את הקול למרות שממש התאמצתי שלא ואמרתי לך שתפסיקי לשחק אותה פסיכולוגית בשקל כי לקחת שני קורסים בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ועזבת אחרי חודשיים כי זה לא עניין אותך מספיק. שתקת, השפלת את מבטך. שתינו ידענו שזו לא הסיבה שעזבת את הקורס, שתינו יודעות שזה היה בגללי, כי הייתי צריכה אותך.
כמה שהכעס עלה מהר, ככה הוא גם ירד. רציתי להתנצל, להגיד שאני יודעת כמה אהבת ללמוד, לא משנה שזה רק שני קורסים, ולהודות בכך שהאמנתי שגם בלעדיהם את מבינה את כולם בשנייה. ואם את אומרת שלא צריך לנהל את הדיון הזה עכשיו, כנראה שאת צודקת. ואם את אומרת שצריך מכונית, אז תהיה מכונית.
מבטך עדיין היה מושפל וידייך משולבות, עמדת רחוקה מהספה עליה ישבתי. שקט שרר בחלל שהפריד ביננו, הוא הסתובב בבית והרגשתי שהוא חודר לכל פינה חוץ מאלינו, שנותרנו מערבולות בודדות של רעשים. הבטתי בך, את הבטת אל הרצפה. ראיתי שרצית לבכות כדי שאבוא לחבק אותך. ראיתי שאת מבינה שהגזמתי ושמגיע לך חיבוק. עמדנו כך כמה דקות, בשקט מופתי. מעולם לא שתקנו כך. מעולם לא הרגשתי אשמה כמו שהרגשתי אז.
מה לא נתת לי? בית, אוכל, מים חמים. אחר כך גם עבודה, יציבות כלכלית וילד. נתת לי אותך, פתחת בפני את הנפש שלך, את הגוף שלך, את הריקודים שלך בלילה, את הציניות שלך בבוקר. הוצאת אותי מהסיוטים שלי והאמנת בי כמו שאיש לא האמין במסוממת הפושעת שהייתי. ואני רק לקחתי, לקחתי את האוכל, את המיטה, את הלב שלך, את הקורסים באוניברסיטה. מעולם לא כעסת עלי לשנייה, לא נעלבת, כי ידעת שאין לי ברירה. אבל באותו רגע כשהתחבאת בעצמך ושתקת, הבנתי ששתינו הפנמנו שהתחזקתי. הרשת לעצמך לכעוס עלי ולבקש שאקח אחריות מלא. אני לא תלויה בך יותר, אנחנו שותפות מלאות, העברת אלי את הג'טונים שלך.
"צריך לקחת את רועיקי מהגן" אמרתי לבסוף וקמתי מהספה. הקרח נשבר ואיתו גם הקיפאון שלך. הסתובבת והתחלת ללכת לכיוון החדר שלנו בדממה. רציתי שתדעי כמה אני אוהבת אותך, אותי, אותנו.
"מה הקוד של המכונית?" הוספתי. נעצרת. ידעתי שאת מחייכת.
זו הייתה הדרך שלי לומר לך 'תודה'.