אני מקוללת כמו משהו מקולל שרודף אותך רק ביום
אתמול פגשתי בן אדם קשיש, צולע, מחזיק בזהירות קניות לשבת. רציתי לדבר איתו. מאוד רציתי, ופניתי אליו.
אתם בטח תחשבו שאני הזויה, חושבת לדבר עם אנשים זרים מבוגרים. אבל היה בו משהו מושך, הוא היה קשיש – תינוקי. בקלות, קלטתי איך יכולתי לרמוס אותו.
ראשית, שמעתי שאמר בטלפון "אני אכין ארוחה טעימה מאוד" אבל בשק הקניות ראיתי דלעת.
שנית, יכולתי. פשוט יכולתי להרוס לו את יום שישי.
ליד ספסל, הוא נח לרגע, לרגע אחד, הוא הניח את השקיות שלו בעדינות.
ניצלתי את זה, זה הפיתיון. ספסל.
התקרבתי, אמרתי "שבת שלום לך!". הוא השיב "שבת שלום", והיה די אדיש. לא ציפה שנגלוש לשיחה.
וגלשנו לשיחה, אמרתי "הדבר השנוא עליי הוא דלעת". וחייך אליי הקשיש, אמר "הנכדים שלי, מכורים לדלעת שאני מכין".
לגלגתי, "אין מצב שהנכדים שלך יאכלו דלעת מרצון", והעזתי להוסיף גם "לפחות תכין להם משהו טעים שילדים אוהבים".
התנשף קצת הזקן, וכבר התחיל להחזיר לידיים את שתי השקיות הבטוחות שבאחת מהן בבירור הייתה דלעת כתומה (וגועלית).
"אני מכין את זה קודם כל כי הם רוצים, למעשה זו פגישת איחוד אחרי חצי עשור בו לא ראיתי אותם". הביט לי הזקן בעיניים, הביט בצורה שגרמה לי לאי נוחות ולרגע הייתי מוכרחה להסית מבט.
הוא הנמיך את הקול ואמר "בפעם האחרונה בה נפגשנו הכנתי דלעת וכל הנכדים התנפלו עליה באהבה – הצלחות נותרו ריקות מהר".
אז הבטתי לאיש בעיניים, מבט חד, מפחיד. מחוספס. "תקשיב סבא'לה, הם עשו את עצמם".
והסתובבתי עם הגב כלפיו, מראה שאני עומדת לעזוב אותו, ואמרתי לו "תזרוק את הגועל נפש הזה לפח ותלך לקנות להם משהו שתהיה בו תועלת".
עזבתי ולא פגשתי את הזקן יותר. לא פגשתי גם זקנים אחרים. בלוויה של דודה שלי יום למחרת הונח הקבר, תחתיו החברות הצעירות שלה נהמו. לא היו קשישים מסביב.
אני תמיד הייתי המתבודדת של השכונה, רבה עם כולם, מצלקת את כולם. מתעללת בחסרי ישע אם תרצו.
הייתי זורקת בלוני מים, גונבת ממתקים מחנויות, ובגיל הנעורים מלבד להיטפל לקשישים גם הייתי מנפצת שמשות לרכבים שיצאו מהשכונה.
הילדים של השכונה התנפלו על שולחן האוכל בלוויה של הדודה שלי. זה לא הפתיע. מה שכן הפתיע אותי, הוא שהנערים קפצו על האוכל. זה אוכל של לוויות.
התקרבתי לשולחן כשמסביב התרוקנו האנשים. לא ברור מה היה עליו.
שאלתי את ההורים הלא סבלניים שלי מה יש לאכול, הפרעתי להם בזמן שהתנשקו, הם אמרו לי "יש בורקסים, יש מאפים"… טרה לה לה. אבל מה שהפתיע אותי זה שהם אמרו "יש דלעת, אבל היא נגמרה".
באותו ערב, הרבה אחרי ההלוויה, ישבתי בשוליים של הכביש. חשבתי לנסות לזרוק תפוזים על הרכבים שיצאו. לנפץ את השמשות.
אני תמיד מתנהגת ככה כשאני מרגישה ריקה, מאבדת שליטה. בשכונה אני הפכתי לילדה המקוללת, אבל זה שלא שמנדים אותי – אני אשמה בגלל ההתנהגות ואני לא טורחת גם לפתוח שיחות.
לא נראה שמזיז משהו להורים שלי, הם מתעניינים רק אחד בשני.
לפעמים אני כועסת מהרגיל, כמו בזמן שאני מספרת לכם על זה. באותו ערב כעסתי והחלטתי לצרוח על הרכב הבא שיגיע. לא חשבתי לעומק "מה אצעק"? פשוט החלטתי לזרום…
והגיע רכב, רכב ישן ולבן, אז צעקתי בכוח "אני רוצה למות", פורקת את כל העצבים.
והרכב חלף. נשארתי לבד שוב. הרגשתי יותר משוחררת.
החלטתי לחזור הביתה אחרי הצעקה. התנערתי, התחלתי ללכת לאט. פתאום הסתנוורתי, הסתובבתי, והסתנוורתי יותר. מאחוריי חנה רכב, הדליק את האורות.
חשבתי "נדפקתי". זהו זה, נדפקתי. בטח תפסו אותי זורקת תפוזים כאן.
עשיתי את כל מה שנערה במצבי הייתה עושה – דפקתי ספרינט. אבל לא רצתי רחוק, בשלב מסוים נמאס לי והחלטתי להתעמת. אני גם ככה המופרעת, גם ככה יתפסו אותי וישלחו הצהרה דרך ההורים שלי, אז מה הפואנטה בבריחה?
עצרתי. הסתובבתי.
בן אדם זקן ומתנשף התקרב אליי. "איך את מרגישה?" הוא שאל.
"אני רוצה למות" עניתי בלי לחשוב. "אפשר לדבר על זה" הוא השיב לי בצורה נעימה ביחס לאדם זקן שרדף אחרי נערה שדפקה ספרינט.
התיישבנו על ספסל שהיה מאוד קרוב, בשכונה הזו לא חסרים ספסלים וזה כנראה בגלל כמות האנשים המבוגרים כאן.
"אני הבעייתית בשכונה", אמרתי, "אין לי חברים ומעולם לא היו לי, אני לא מבינה למה כולם מתעניינים בדברים שטחיים ואין לי שום דבר במשותף איתם".
אבל אז עלה בי זעם; "הלוואי שכולם היו מתים, או שאני הייתי מתה, אני רוצה לרצוח את כולם כי כולם טיפשים" שאגתי.
"היי", הסתכל עליי הזקן, "זה בסדר לכעוס, זה בבדר להיות עצובה, אבל בדידות היא לא גזירה". ואני גיחחתי.
"במה את רוצה לעסוק בעתיד?" שאל. "אני לא יודעת" עניתי, "אבל פעם רציתי להיות מתמטיקאית".
חייך אליי הזקן, ובחושך החיוך שלו כאילו זרח מתוך השכונה האטומה. "זו שאיפה נהדרת, בבקשה תמשיכי לשאוף – אני בטוח שתהיי מתמטיקאית נהדרת יום אחד".
"הציונים שלי טובים", המשכתי את השיחה, וכנראה אחת השיחות הכי ארוכות שהיו לי בגיל 14, "אבל אני הפסקתי להשקיע וללמוד כמו שצריך למבחנים".
הרגשתי פחות עצובה פתאום.
"רוצה שנמשיך לדבר בהליכה?", "אני צריך לקחת משהו מהמכונית"…. ואני הסכמתי. הגענו למכונית שלו והוא הציע לי לאכול מאפינס דלעת. אכלתי אותם והיה לי טעים, הוא היה החבר הראשון שלי.
מאז אותו היום נפתחתי יותר, הפסקתי להתפרע ולאט לאט אנשים העזו לגשת אליי. התפרצויות הזעם שלי היו פחות קשות, במקום להתפרע הייתי רצה.
ההורים שלי נשארו עסוקים יותר בחיי האהבה שלהם, יותר מבגידול הבת שלהם. אבל התבגרתי, תוך חמש שנים עזבתי את הבית.
תגובות (0)