אלים רדומים, פרק 9: ריפוי בעיניו של אליהו

הכרתי את אליהו כשהוא היה בן 72. עזרתי לו להתקלח, וביצעתי עיסוי לרגלו שהחלימה לאחר שבר. השתמשתי בשמנים שאליהו הכין בעצמו בשביל העיסוי.
לאליהו ולאשתו מסודי (Mesoudi) היו אחד-עשר ילדים; לכולם מבט נוקב וזוהר, או לפחות ניצוץ ממנו. אליהו היה נסיין בלתי נלאה. למשל, הוא החליף טיפול אלקטרותרפיה בהצלפה קלה באחורי שוקיו באמצעות צרורות סרפד. בהיותו אוטודידקט, אליהו קלט במיומנות ידע חי ומרתק לא רק מתוך ספרים, אלא גם באמצעות שאילה וחקירה. רק לאחר מספר חודשים מאז היכרותנו הוא ואשתו סיפרו לי על המקרים הבאים מנסיונום האישי, הקשורים למאגיה.
אליהו סיפר שאביו החזיק חנות תבלינים בקזבלנקה. יום אחד התפרצה אקזמה חזקה על שתי כפות ידיו. הנגעים התפשטו מכפות הידיים עד למרפקים. האב לא היה מסוגל לעבוד. הוא השתמש בחסכונותיו כדי לקבל טיפולים שונים, אך המחלה לא נסוגה. חבריו מקהילת החסידים הציעו לו לעבוד בתור מורה בבית ספר יסודי, וכך הוא הרוויח כסף למחייתו.
פעם אחת, חבר המליץ לו לפנות למרפא. המרפא אמר לו: ”האדם הראשון שתפגוש אחרי התפילה במוצאי שבת יתן לך את התרופה“.
האדם הראשון שאביו של אליהו ברך לשלום אחרי התפילה במוצאי שבת התחיל לשאול אותו על חייו, וכאשר נודע לו על המחלה הוא ביקש מאביו של אליהו להראות את הידיים. ”למה לא אמרת קודם?“ – הוא שאל, מופתע. ”יש לי תרופה למחלה הזו“. כך האב קיבל מרשם מורכב שכלל חומר רעיל מסוים, ביצים ותוספות אחרות. לאחר ההכנה והשימוש הוא נרפא מהאקזמה לכל חייו. אחר כך הוא השתמש במרשם זה גם כדי לטפל בחולים אחרים.
מסודי, אשתו של אליהו, סיפרה על סבה שהיה רב. הוא היה ”כותב“, כלומר ריפא חולים באמצעות תיקון הסיבות לחולי על-ידי שימוש מיוחד בשמות קדושים. עיסוק זה נחשב למסוכן, ויהודים דתיים רבים החשיבו אותו ללא הולם את רוח התורה. לסבה היו 14 ילדים, אך 10 מתוכם מתו עוד לפני נעורים. נותרו רק ארבע בנות.
סבתה של מסודי סיפרה שערב אחד היא הלכה יחד עם סבא, ופתאום הוא נעלם. כששבה אל ביתה, ראתה אותו שוכב במיטה. סבתא שאלה את סבא מה קרה, והוא סיפר כי נחטף על ידי שדים שירדו איתו מתחת לפני האדמה. הוא מצא את עצמו בחתונת שדים. הכל כמו בחתונה רגילה: האוכל כמו אצל בני אדם, וגם המוזיקה. אז ניגשו אליו שדים ואמרו: ”בוא נעשה הסכם! אתה לא כותב שמות – ואנחנו ניתן לילדים שלך להאריך ימים. אם רק תצטרך במשהו, קרא לנו!“ הסב הסכים ולא ”כתב“ במשך זמן מה. אולם, באחד מן הבקרים הוא התעורר וראה שעל ידיו חינה, שבאמצעותה כתב בעבר שמות קדושים. הוא ראה בזאת הוראה מהשמיים, וחזר לעיסוקו.
לאחר פטירתו של הסב, אחת השכנות באה לבקר את סבתא ביום שבת, וראתה בבירור את המנוח, ושמעה כיצד הוא נושא את תפילתו המברכת.
אליהו הוסיף שסבה של מסודי נודע במעשי ניסים. כשאליהו ואשתו ביקרו במרוקו לאחר שנים רבות, עדיין היו אנשים שבאו לביתו של סבה של מסודי, ונישקו את מסגרת הדלת בתקווה לפתור את בעיותהם.
דעתו של אליהו בנוגע לניסים הייתה כזאת: הוא סבר שבין אנשים מתקיימים קשרים אנרגטיים בנוסף לתקשורת פיזית. מחוללי ניסים משתמשים בקשרים אלו.
לאחר שמסודי סיפרה על סבה, אליהו סיפר על סבו. גם הוא היה רב, וגם הוא כתב שמות קדושים כדי לפתור את בעיותיהם של מבקריו. אליהו אמר שהוא זוכר תמונה מהילדות – סבו יושב על מפתן הבית; בידיו מחברת וכלי כתיבה. מבקרים מגיעים עם בקשות, והוא ”כותב“. המבקרים היו יהודים וערבים, ועם חלקם הוא היה עולה לחדר נפרד ומשוחח בפרטיות.
סבו של אליהו התחיל לימודי רבנות בגיל 11 שנים, כשעבר לעיר מיישוב מרוחק. שם הוא עבד ולמד במשך כ-8 שנים, וקיבל תעודה המאשרת את השכלתו. לאחר שהוא הפך להיות רבו האישי של סוחר עשיר שהיה נוסע ממרוקו לספרד ועוצר שם לזמן ממושך, סבו של אליהו התחתן עם ילדה בת 11 בעת שהייתו בספרד. אליהו הסביר שהסיבה לחתונה כל כך מוקדמת הייתה נעוצה בחשש של יהודי מרוקו וספרד שבנות מתבגרות עלולות ליפול קורבן בהַרְמוֹנות של שליטים מוסלמים. לאור זאת יהודים השתדלו לחתן בנות יפות בהקדם האפשרי. כשסבו של אליהו התכונן לחזור למרוקו, אשתו סירבה לעזוב את ספרד. למרבה הפתעתו של הסוחר, הרב לא רצה לקחת את אשתו בכוח, ואמר שעל-פי חוק, אם הילדה הגיעה לבית בעלה לפני תחילת הווסת, זכותה להסיר מעצמה את מחויבויות הנישואין. כך, לאחר ששילם לה את הכספים המגיעים לה לפי הסכם החתונה, הוא עזב את ספרד לבדו, והביא איתו מזכרות בתוך תיבה קטנה המעוטרת בתכשיטים.
אליהו סיפר שבילדותו הוא שיחק עם בובה העשויה מעור גדי רך. הוא גם חיקה את אביו שעבד בחנות. היו גם משחקים מיוחדים שבהם הוא, כמו סבו שכתב שמות קדושים, צייר ריבועים קסומים, ושיבץ בתוכם אותיות בניסיון למצוא את ה”קוד“ של השם הקדוש הראשי. ילדות שכנות גילמו בחפץ לב את האנשים שביקרו את הרב כדי שיפתור את בעיותיהם, ואליהו בעצמו ברך אותן באמצעות ”כתיבה“.
ראויה לציון התקרית שהתרחשה בסמיכות עם לידתו של אליהו. אימו הייתה תופרת, והעריסה עם הילוד נמצאה בקרבתה, בבית המלאכה שבו היא קיבלה את לקוחותיה שהזמינו תפירה עדינה. פעם אחת, נכנסה זונה למתפרה, והזמינה עיטור לחגורה יקרת ערך. ההזמנה הייתה דחופה, ואמו של אליהו סיימה את העבודה תוך מספר שעות, בזמן שהזונה המתינה בחדר המלאכה. זמן קצר לאחר עזיבתה של הלקוחה, אמו של אליהו ניסתה להניק את אליהו, אך גילתה שהוא נהיה נוקשה, ופנה הצידה משדיה. גם בערב, וגם ביום למחרת התינוק דחה את חזה אימו. האם המודאגת חששה שהזונה שמה עין רעה על הילוד, וביקשה את עזרתו של אביה, שהיה בקיא בנושאים אנרגטיים. הוא למד את נסיבות המקרה, בירר את מקום מגוריה של הזונה, וערך ביקור אצלה. במקום להטיל עליה אשמה הוא שאל אילו חומרים שימשו אותה בעת הכנת החגורה.
יש לדעת כי זונות במרוקו השתמשו בחגורותיהן כמו באמצעי קסום לצורך משיכת לקוחות. הן עיטרו אותן באבנים מכושפות בלחשים, בחומרים קסומים אחרים, ומרחו עליהן ביסודיות משחות מיוחדות שריחן מעורר תשוקה מינית.
בהתחלה, האישה סירבה בתוקף לגלות את סודות חגורתה מפני שחשיפת הקסמים מנטרלת את השפעתם. אולם סבו של אליהו התעקש והסביר שחיי הילוד, שהפסיק לינוק, נמצאים בסכנה ממשית. סוף סוף, הזונה הסכימה להעניק את חגורתה למשך יום. הסב חזר הביתה, והציע לביתו לחגור את החגורה ולהניק. הפעם, התינוק הרעב התנפל על השדיים בהשתוקקות, וינק היטב. מאז, הוא אכל כהלכה.