כלי זין

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

צלצול הפעמון המסמן את תחילתו של השיעור גווע.
רעש והמולה במסדרונות. תלמידים רבים ממהרים להיכנס לכיתות. חלקם הקטן מזדחל בעצלתיים, מתריס על השיטה בהליכה איטית במיוחד.
גם בחדר המורים מורגשת תכונה רבה, מורות מסיימות שיחת חולין, שלוק אחרון של קפה ונשנוש מתוק מעוגת יום הולדת שהונחה במרכז השולחן.
שניות ספורות עוברות והשקט חוזר לשלוט.
"בוקר טוב תלמידים יקרים" אמרתי בעודי סורקת את טורי השולחנות הצפופים.
"מישהו שם פה יותר מדי דיאודורנט על הבוקר" אמרה נעמה ועיוותה את פניה כדי להדגיש שהריח לא נעים לה.
הילדים צחקקו ואני ביקשתי מהם לפתוח את חלונות הכתה כדי לאוורר אותה. ללא הדיאודורנט ריחות הגוף המתבגר של ילדי החטיבה ישתלטו על המרחב ולא בטוח שזו אופציה עדיפה.
"כפי שאתם יודעים, אנו מציינים הבוקר את מורשתו של יצחק רבין, בשיעור חינוך ובסיומו נלך כולנו לטקס באולם הספורט" אמרתי בארשת פנים רצינית במיוחד.
דממה שררה בכתה.
כמו בשנים הקודמות התחלתי את השיעור במספר שאלות באנליות כגון: מה אתם יודעים על האיש? מה הוא עשה בשביל המדינה? מה לדעתכם הייתה מורשתו?.
והתלמידים ענו. בהתחלה בהיסוס ואחר שנפרץ הסכר תשובותיהם שטפו את חלל הכתה.
אבל, כמו בכל כתה חדשה שיצא לי לחנך או להעביר את שיעור הזיכרון הזה, תמיד עלתה מחדש השאלה מצדם של התלמידים: "המורה יעל, איפה היית ומה עשית בערב שבו יצחק רבין נרצח?".
סומק קל מתפשט על לחיי.
פחות מורגש מאשר בעבר, פשוט כי התרגלתי ולמזלי הילדים אינם מודעים עדיין בשלב הזה של השנה לניואנסים של תגובותיי.
כחכחתי קלות בגרוני, היטבתי את ישיבתי על קצה השולחן בראש הכתה, והרשיתי לעצמי לנדוד אל העבר…
"צחי אנחנו הולכים להפגנת התמיכה בתהליך השלום, שמעת אותי?" הבהרתי את עמדתי לגבי התוכניות שלנו הערב, מוצ"ש, בשיחה הטלפונית "אין מצב שאנחנו לא שם."
"או-קיי" צחי לא התווכח יותר מדי " אבל זה בסדר מבחינתך שלפני ההפגנה נעבור דרך אסף מהצבא? חייב לקחת ממנו כומתה. שלי הלכה לאיבוד".
"מה? עוד פעם?" התחלתי להרגיש קצת יותר כמו אימא של צחי ולא כמו החברה שלו.
צחי ואני הכרנו במהלך השירות הצבאי, שלא היה מסעיר במיוחד לאף אחד מאתנו מבחינה מבצעית ולכן השאיר לנו המון זמן פנוי לחקירת הזוגיות המתהווה שלנו. בשירותים, ברכב המדורי, באפסנאות, שהייתה נשארת פתוחה בשבילנו – ותודה לאסף החבר המסור של צחי, ובמרפאה של המדור.
אחחח המרפאה….
"למה את חייבת ללכת להפגנה הזאת, אני לא מבין אותך." הוא נאנח והוסיף מידית "אבל הולכים, בטח שהולכים".
"אז אני אסביר" אמרתי בטון של מורה "אין לנו ארץ אחרת , חייבים להבהיר לכולם שאנחנו בעד לחזור לנורמליות, להיפרד מהשטחים ולדאוג לתושבי המדינה שלנו ולא של מדינה אחרת."
"אבל למה את? למה אנחנו?" הוא הגזים בכוונה.
"כי אתה רואה מה קורה פה, את ההפגנות המטורפות, את הטרלול של האנשים מהצד השני של המפה הפוליטית. מסתובבים עם תמונות של רבין במדי 'אס אס' צועקים לו שהוא רוצח, גונבים לו את הסמל מרכב השרד שלו" נאנחתי " חייבים להיות שם בהמונינו כדי להראות שאנחנו בעד ותומכים במלוא העוצמה".
"טוב" הוא התרצה "מתי נפגשים?"
"שבע כזה?" עניתי.
"קבענו" חתמנו שנינו את השיחה.
פעמון הבית צלצל, ואני הודעתי בקול רם שאני הולכת עם צחי להפגנה.
שום תגובה לא נשמעה מצדם של בני המשפחה העסוקים כל אחד בענייניו.
לא: 'תשמרי על עצמך ולא מתי את חוזרת או למה בכלל את הולכת.'
פשוט דממה.
להיות כנה, זה לא הפריע לי במיוחד הייתי רגילה.
ואולי זו גם בין היתר הסיבה לכך ששלושים שנה אחרי אני מורה מסורה ודאגנית לתלמידיי.
את הערב התחלנו אצל אסף האפסנאי, שהיה נחמד מאוד, אבל היה חייב להראות לנו את הרכש החדש שלו מהסוף שבוע.
אופנוע ימאהה ספורט החדש – צחי התחנן שאסף ייתן לו סיבוב.
" בשביל החבר שלך. מה אכפת לך? לא ניסע רחוק" הוא כמעט בכה "ליעל לא אכפת, גם כך אנחנו הולכים להפגנה בכיכר המלכים בת"א זה לא שיש לנו תוכניות אחרות".
"מה אומרת יעל?" שאל אסף.
"יאללה מהר" התרציתי "אבל לא יותר מדי זמן, אני רוצה להספיק לשמוע את הנאומים של רבין ופרס".
ארבעים וחמש דקות אחרי הם חזרו.
צחי ברקיע השביעי, מביט בערגה באופנוע של אסף כשירד ממנו ומסר את הקסדה לחברו חזרה.
"יעלי, אני קונה אחד. נשבע" עיניו נצצו.
"אתה יודע מה דעתי על אופנועים. זה או אני או אופנוע תחליט."
"למה את חייבת להיות משביתת שמחות יעל. תראי איך הבן אדם שמח" אסף ניסה לרכך את ליבי.
"טוב, צחי יאללה" איבדתי סבלנות " אמרנו נהיה בהפגנה ועכשיו כבר עוד מעט תשע."
אסף העביר לצחי את הכומתה המבוקשת ואנחנו יצאנו לדרכנו.
צחי אמר שהוא מכיר דרך קיצור, דרך אזור התעשייה של העיר כך שנגיע מהר יותר.
נורית צהובה נדלקה בסמטה שקטה ושוממת, דבר שהצריך עצירה בצד הדרך ובדיקה.
יצאנו מהרכב, שנינו, כדי להרים את מכסה המנוע (אגב עד היום אין לי מושג איך פותחים אותו ואני נוהגת כבר שנים רבות).
צחי בחן את הקרביים של המכונית, ומצא את מקור הבעיה לדעתו. צינורית שהותקנה כדי שתפתור בעיה אחרת, כך הבטיח המוסכניק בבסיס.
צחי סגר בזהירות את המכסה, נשען עליו וכך גם אני.
"אלוף שלי" חייכתי אליו מרוצה מכך שפתר את הבעיה ונוכל להמשיך בנסיעתנו אל ההפגנה.
צחי חייך אליי חיוך זאבי. שילוב הנסיעה באופנוע והרמת האגו שלי על טיפולו המהיר ברכב, הגבירו אצלו את רמת החרמנות.
הוא הסתכל סביבו ודחק בי לעשות גם כן.
"את רואה מישהו בסביבה?" הוא שאל בערמומיות.
"אמממ לא…" עניתי לא מבינה עדיין מה הוא רוצה.
"אז את יודעת אפשר קצת להשתולל בכל זאת את הרבה יותר עדיפה מאופנוע…" הוא צחקק.
"להשתולל?"
הוא התקרב אליי בזהירות והצמיד את שפתיו לשפתיי. בהתחלה הנשיקה רפרפה על שפתיי, אך אט אט צחי העמיק אותה, לשונו חוקרת את פי ואני לא נותרתי אדישה השבתי לו בחקירה משלי.
גופו של צחי נצמד אליי והרגשתי איך הוא מתקשח ככל שהנשיקות שלנו מתחממות.
אחרי התגפפות קצרה הוא שב לבחון את הסביבה ולחש לי באוזן "את בעניין?".
המהמתי בלי לומר מילה.
הוא סובב אותי, פניי פונות אל מכסה המנוע, מפשיל את שמלתי מזיז את תחתוניי הצידה, מפשיל את מכנסיו וכך בתנועה חלקה חדר לתוכי. היינו מתואמים בכל תנועה וכך גם הגענו יחדיו לפסגה.
אחחח הנעורים…
צחי נשק לי על המצח בתום המעשה הנועז מבחינת שנינו "יאללה להפגנה" הוא היה בשל להפגין מעורבות אזרחית.
נכנסנו לרכב, ניסינו להתניע.
ללא הצלחה…
כך במשך עוד מספר ניסיונות, עד שהתייאשנו לגמרי. השעה הייתה אחרי תשע וחצי בערב.
התקשרנו לאבא של צחי שהנחה אותנו, בלית ברירה, להזמין גרר.
וזה בדיוק מה שעשינו – בשעה תשע ארבעים וחמש בדיוק, הזמנו גרר לרכב שלנו שנתקע, מה שאפשר לצחי לזיין אותי ומנע ממני להגיע להפגנה שכל כך רציתי להיות שותפה לה.
הנהג הגורר הגיע כשעה לאחר מכן, קרוב לשעה אחת עשרה בלילה, ואסף אותנו.
"איפה אתם רוצים שאוריד אתכם. אני כבר אקח את הרכב למוסך" הוא אמר בנדיבותו.
"בבית" נתתי את כתובתי.
צחי ירד אצלי ואבא שלו יאסוף אותי החלטנו בינינו.
שתי דקות אחרי שמסרנו את כתובתנו בקע מהרדיו הצליל המסמן על חדשות הערב.
ציפיתי לשמוע על הפגנה מרשימה, אלפי אנשים שמפגינים סולידריות ותומכים בממשלה ובדרכה אבל החדשות היו אחרות לגמרי – הקריין הודיע בצער רב כי ראש הממשלה, מר יצחק רבין, נורה על ידי רוצח מתועב יימח שמו וזכרו (טוב הוא לא אמר את זה אבל אני מוסיפה) שלוש יריות ונפטר על שולחן הניתוחים בבית החולים איכילוב…
חזרתי לכאן ועכשיו בכתה ז3 הריחנית משהו…
בראשי המונולוג הבא: אם רק הייתי מגיעה להפגנה, אולי כל זה לא היה קורה.
קו ישיר מחבר בין אז ועכשיו, בין הרצח המתועב ובין הסופה שאוחזת בארצנו ולא מרפה.
לו הייתי מגיעה, כמו משק כנפיי הפרפר אולי משהו בכל המארג האינסופי של העולם היה משתנה ומונע את הרצח.
הרוצח המתועב לא היה מגיע מאיזושהי סיבה נעלמת לקורבן שלו ואנחנו לא היינו מסתחררים מאז.
נכנסים לורטיגו ומאבדים גובה ערכי מוסרי.
אבל לא.
אני לא הייתי שם.
אני לא הצלחתי להגיע להפגנה
כשאתם שואלים אותי איפה הייתי בערב בו רבין נרצח על ידי שלוש יריות, כל מה שאני יכולה לומר הוא שלא, לא הייתי, ולא הפגנתי ולא תמכתי.
אני פשוט הזד….