משאלה – 5
מי אני?
היא השאירה אותי בלי מילים, פי נפתח ונסגר לשווא, הגלים רועמים באזני.
מי אני?
"קוראים לי כרמל..", "נו, אתה לא רציני! אתה יודע למה התכוונתי. מי אתה באמת?", היא קטעה אותי.
ובכן, מי אני באמת?
"כרמל לוי, בן לדרור, נולדתי בהר הכר.."
היא התקרבה אלי, פניה כמעט נוגעות בפני, עיניה בולעות אותי לתוכן. "לא שאלתי מה אתה. שאלתי מי אתה, ואתה יודע את זה". פניתי הצידה, מתרחק ממנה, צעדי מנפצים את פני המים. לא הייתה לי תשובה. אפילו לא קרוב לכך. כל המילים האלו ולא התקרבתי ולו במעט לאותה הארה שחיפשתי.
"תשאלי אותה", זרקתי, מתוסכל.
היא הביטה סביבה בתמיהה. "לשאול את מי?", היא שאלה.
"את זו שבשבילה אני כותב, בסדר? גם אם היא לעולם לא תראה"
"…"
"אני מצטערת. מה קרה לזו שלך?", היא שאלה, מטיחה במים אבן נוספת שמיהרה לשקוע בגלים המתגברים.
"היא לא שלי. ולא קרה לה כלום. הבעיה היא אצלי"
"רגע, אתם שניכם בחיים?"
הנדתי בראשי לחיוב, עוצם את עיני.
"נו מה, אתה משוגע? אז למה אתה לא איתה?", היא כמעט צעקה עלי, מרימה אותי מן המים.
באמת למה? מיליון תירוצים עברו בראשי, מסתחררים: כי היא לומדת. כי היא בטח לא רוצה להיפגש, כי אני סתם מפריע לה. כי היא לא באמת רוצה להתקרב אלי – אידיוט כמוני. חכמולוג, אך טיפש גמור בנוגע למה שחשוב באמת.
"אני לא רוצה להפריע..", "אתה לא רוצה להיפגע. אתה לא רוצה להיות כמוני. זה בסדר, אני יכולה להבין את זה עם איך שאני נראית", היא מגחכת.
"זה לא שאני מפחד, היא פשוט אמרה לי כבר..", "תפסיק עם התירוצים. אני שוזרת חלומות, אל תשכח", "אבל מה אני כבר יכול לעשות הא? נראה אותך, חכמה גדולה"
היא התרחקה ממני, עיניה רועדות לפתע, ידיה חובקות את גופה השברירי. דמעות זרמו מעיניה, נשפכות לים כאילו היו נחל.
והים איננו מלא.
"זה העניין, שאין לך מה לעשות. אתה תיפגע וזה יכאב. אבל אתה חי. אתה לא תכאב לנצח. הזמן יעזור לך, ירפא אותך, עד שתוכל להתחיל מחדש", היא שוב התקרבה אלי, לוקחת את ידי, עוברת עליהן כאילו היא מחפשת בהן תשובה. "אני צעקתי על דניאל, לפני שהוא מת. האשמתי אותו שהוא נוטש אותי, שהוא מוותר. שהוא היה פזיז וחסר אחריות ונהג מהר מדי, שהוא היה צריך לחשוב עלי. 'הכל באשמתך. ואם לא אכפת לך ממני עד כדי כך – אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם', אמרתי. והנה – המשאלה שלי התגשמה"
"…"
"מה שאני מנסה לומר – ", היא עברה על שני הקווים הישרים החוצים את כפות ידי, "מה שאני רוצה שתזכור.. אתה חי. אתה חי! למען השם. וכל עוד אתה חי, הכל אפשרי", היא חייכה אלי, כמו קשת המפציע מבין העננים.
הגשם נחלש, מלטף את אוזנינו, יוצר מעגלים בים השקט לפתע. נשאתי את מבטי לשמיים, לעננים השחורים שסובבים זה את זה כמו מערבולת. הבטתי בהם בריכוז, כאילו מחפש..
מצאתי! חיוך זהיר חורך את פני: שם, בין העבים השחורים, נחשף כוכב בוהק. הוא זהר בעוז מבעד לאפלה, לא נרתע מן הלילה השחור. הרגשתי שהוא מנסה לומר לי משהו, כאילו קורא לי.. אבל מה הוא אומר? חיפשתי במבטי את נועה, אך היא נעלמה לפתע. "נועה? נועה!", צעקתי, מדשדש במים, מפנה את ראשי אנה והנה. "נועה? אל תלכי, בבקשה! אני עוד לא מבין..", התחננתי בפני הגלים השקטים שליטפו את רגלי, כאילו מנסים לנחם.
הרמתי את מבטי אל הכוכב הזוהר. לפתע הוא קרץ אלי, מסנוור את עיני. עצמתי עיניים, מכסה אותן בידי.
כשהבטתי שוב, הוא נעלם.
"לאאאא – ", צעקתי נקטעה לפתע, כשפס בוהק חתך את השמיים. זיהיתי את הזוהר שלו, הבוהק הקורץ.
וכמו שהוא בא, כך הוא נעלם.
משאיר אותי לבד,
בלב הומה
עם הגלים.
תגובות (0)