פרק ראשון- שירה

רבנו הרבה, זאת אומרת, כמעט כל הזמן. שירה הייתה מעקמת את האף, מכווצת את העיניים והערה מגעילה הייתה יוצאת ממנה לעברי במהירות האור. כל כך מהר, שלפעמים היה נדמה שהיא עצמה מופתעת מהקלות שבה ההערות שלה נולדות ויוצאות לאוויר העולם. היא הייתה מעירה לי על הכל- על איך שאני מדברת, אוכלת, הולכת והכי היא הייתה נהנית לצחוק על האף שלי, על ליד החברות שלה. האף שלי באמת גדול, ביחס לפנים הקטנות שלי הוא תמיד היה נראה לא במקום. גדול מידי, עקום, גברי כזה. לא הכרתי אף אחד במשפחה שלנו עם אף כזה, אולי הוא עבר אליי מסבא משה, שלא הכרתי מעולם. "תזיזי תאף הענק שלך אחות קטנה" היא הייתה אומרת לי כשרציתי לשחק איתה ועם חברות שלה. הן היו צוחקות ואני הייתי בורחת לחדר המדרגות של הבניין.
כל כך שנאתי את שירה באותם רגעים, לא רק בגלל ההשפלה. הייתי בורחת לחדר המדרגות ויושבת ממש מחוץ לדלת, כל כך קרוב שפחדתי שיפתחו את הדלת עליי ואקבל מכה. הייתי יושבת ומסתכלת על המדרגות, הרצפה תמיד הייתה קרה. הייתי בוהה בקירות ובחצאית שלי, מתמלאת שנאה לשירה ומחכה. מחכה שמישהו ישים לב שאני לא בבית. לא משנה מי. לפעמים כשהייתי מחכה הייתי מדמיינת את אבא מופיע משום מקום "בואי טליה אני ואמא משלימים". ואז המציאות הכתה בי כשאימא הייתה רואה אותי
כשהייתה יוצאת לעשן, מרימה אותי בכוח מהזרוע ומושכת אותי הביתה בלי לומר מילה.

יש לי תחושה שהמורה שלי באולפנה גם שונאת את שירה. מאז הגירושים של ההורים שלנו אפילו עוד יותר. אני יודעת שהיא אמורה להסתיר את זה, שממבוגרים מצופה "לא לשנוא אף אחד". אבל אני רואה בפרצוף של המורה שלי שהיא שונאת את שירה. האמת שהיא כנראה האדם היחיד חוץ ממני ששונא אותה. שירה טובה בלהסתיר את הגועל שלה. היא אוהבת לעזור, יש לה מין חיוך כזה שלא נראה מאולץ, היא פותחת את הלב למבוגרים ויודעת לשקר מצוין.

——————————————————————

יום אחד חזרתי מהבית ספר וראיתי את אימא מחוץ לבניין עם פיג'מה, ביד אחת סיגריה, יד שנייה קפה שחור.
"היי אמא"
"טליה" היא ענתה לי בקול מחוספס.
נכנסתי הביתה. בדרך כלל שירה מגיעה בדיוק שתי דקות אחריי, אחרי הלימודים היא מתעכבת במחששה של האולפנה ואני מגיעה לפניה.

ישבתי בסלון והורדתי נעליים, חיכיתי לפתיחת הדלת הרועשת שלה ולריכולים שלה על כל החברות שלה. הסתכלתי בשעון. היא כנראה מתעכבת לעוד שכטה.
הכנתי סלט קטן שתראה שאני ילדה גדולה.
תיבלתי אותו והנחתי על השולחן.
שוב הסתכלתי בשעון. שירה מאחרת כבר ברבע שעה.
היססתי לרגע ואז יצאתי לשאול את אמא איפה שירה.
אמא לא הייתה בחוץ, השאירה את הבדל על המדרכה, הוא עוד היה קצת דולק.
"אמאאאאא" קראתי.

התחלתי לדאוג, נהיה לי חם בלחיים והרגשתי סחרחורת שעולה לראשי.
"אמאאאאאא איפה את?" צעקתי לכיוון השני ולרגע חששתי שהשכנים ייצאו לצעוק עליי.

אמא הגיחה מבין המכוניות ברחוב והכפכפים שלה עשו רעש נעים.
"מה את צועקת משוגעת? מה את צריכה?"

"לאן הלכת? איפה שירה?"

"שירה בדיוק נסעה לאבא"
"לאבא?"
"כן, את רוצה שאני אגיד את זה שוב??"
הרגשתי בוקס בבטן. לא שמעתי את אמא אומרת את המילה "אבא" כמעט שנתיים. מאז הגירושים היא בקושי הייתה מדברת עליו, רק כשהיינו שואלות עליו, היא הייתה מקמטת את המצח ואומרת את שמו במרירות.

מאותו רגע ידעתי שהדברים הולכים להשתנות. אם שירה תתחיל להיות בקשר עם אבא, יגיע גם תורי. אני אוכיח לה שאני לא האחות הקטנה והמכוערת שלה, אני אהיה אמיצה כמוה ואגלה לאן אבא נעלם.