צילו של האור – פרק 10

Carmel Levy 17/02/2023 299 צפיות אין תגובות

"התעוררת", קורן שמע קול קורא מעליו. הוא מצמץ בעיניו, לא מבין איפה הוא נמצא. כאב לו הראש, והוא היה כל כך עייף.. מה קרה לו הפעם? מי תקף אותו? קורן כיווץ את עיניו, הצורות המטושטשות שמולו הופכות לעוד נערים ונערות, אחד מהם הביט בו בדאגה מבעד למשקפיו העגולים, והיה לו מוכר..

למה יש סביבו עוד ילדים? לאף אחד הרי לא היה אכפת ממנו. ומי הילד עם המשקפיים? אולי הוא הבריון שהציק לו הפעם?

"עזבו אותי כבר! מה הבעיה שלכם?", צעק קורן, מפנה מהם את מבטו ונשכב על צידו, מקווה שהם ילכו.
יד הונחה על כתפו, אך הוא ניער אותה ממנו בכוח. קורן שמע קול סמכותי ומבוגר – ואחריו צלליות הנערים התפזרו, משאירות את החדר הלבן ריק.

יד הונחה על כתפו, וצללית המבוגר התיישבה לידו. הוא ניסה לנער אותו מעליו – אבל הרגיש שגופו כבד כמו צוללת שוקעת. קורן עצם את עיניו, נאנח אנחה רוטטת, מתייאש מלנסות להילחם במה שקורה לו. מה הטעם? זה תמיד קרה, וכנראה ימשיך לקרות. הוא פשוט דפוק..

"קורן, אתה יודע מי אני?", שאל המורה, ממתין לתשובתו. קורן שיפשף את עיניו, מתאמץ להתמקד. לידו ישב גבר מבוגר, לבוש בחליפה צבאית כחולה כהה, ידו מונחת על כתפו, עיניו הירוקות מביטות בו בדאגה כנה, בציפייה – כאילו הוא אמור לזהות אותו. אבל מי האיש הזה בכלל? המורים בבית הספר לא נראו ככה..

"אתה מורה", ניחש קורן, תחושת בטן עולה בו.

"נכון. אני המורה שלך בכיתה ח'2. איך קוראים לי?", השיב המורה לכאורה, זיק נדלק בעיניו הירוקות.

קורן נאבק לחשוב מבעד לערפל. הוא היה לו מוכר, איך קוראים לו? ומה זו כיתה ח'2 בכלל? בבית הספר שלו הייתה רק כיתה אחת בכל שכבה..

"רונן. קוראים לך רונן", השיב קורן, מופתע בעצמו בניחוש המוזר שלו.

"נכון מאוד", חייך רונן, "ומה לימדתי בשיעור האחרון?", הקשה עליו.

מה הוא לימד..? הוא צעק עליו – או שלא? התווכח איתו – כן! והיו מספרים שהוא לא הבין, וילדים מחייכים שמרימים כדורים באוויר, ורק הוא לא הצליח כמו תמיד, עד ש..

"אוי לא.. אבל לא הסברת איך לעצור", פלט קורן, נזכר ברגע האחרון איך נזרק לתקרה בכוח בלתי נראה. רונן צחק, "אתה צודק, זו הייתה טעות שלי, הייתי צריך לדעת שילד כמוך ישבור את כל החוקים כבר ביום הראשון.."

"מה זאת אומרת? מה אתה רוצה להגיד – שאני מוזר?", צעק קורן, מזדקף לפתע, כאב תוקף אותו – אבל הוא מחזיק מעמד.

"טוב, לא כל ילד מצליח לכשף בעוצמה כזו כבר בשיעור הראשון שלו. אפילו לא מי שהתחילו ללמוד שנה לפניך"

"מה? אבל כולם הצליחו בלי בעיה. רק אני נכשלתי ונתקעתי בתקרה", קרא קורן במפגיע. הוא שנא שהמבוגרים ניסו לנחם אותו, אומרים שקרים וחצאי אמת יפים רק כדי לא להעליב אותו.

"ועדיין, אתה עשית את הכישוף החזק ביותר מכולם – בלי שלמדת אפילו יום מתוך השנה שהם למדו", השיב רונן, "כוח הרצון שלך חזק יותר מזה של רוב הילדים אפילו בשנה שמעליך. לשרוד את כל מה שוודאי עברת עד שהגעת לפה, זה לא מובן מאליו. ילדים אחרים היו נכנעים כבר מזמן – או גרוע יותר", המשיך, לא נותן לקורן לקטוע אותו.

"…"

"ועדיין – תראה מה קרה לי", השיב קורן במרירות, מביט בכעס בקירות הלבנים, ובסדינים הלבנים שמכסים אותו.

"קורן, תוכל לומר לי מה הוא כוח רצון?", שינה לפתע רונן נושא, עיניו קוראות עליו תיגר.

קורן חשב לרגע, עוצר את עצמו מלהתפרץ שוב. "הכוח לעשות מה שאתה רוצה?", שאל.

"נכון – חלקית. כדי לעשות מה שאתה רוצה, אתה צריך לא לעשות מה שאתה לא רוצה"

"מה..?", שאל קורן, מרים אל רונן מבט תוהה, מופתע.

"שליטה עצמית. איך אני אסביר לך..?", מלמל רונן, שולף לפתע מכיסו חטיף קינדר בואנו.

קורן בהה בחטיף כמשותק, נזכר לפתע כמה הוא רעב. הפעם האחרונה שאכל אוכל אמיתי הייתה..?

אתמול? שלשום?

"אתה יכול לקבל את החטיף עכשיו – או לקבל שניים כאלו בעוד שבוע. אל תדאג – ארזתי לך קופסא מארוחת הצהריים, כך שלא תישאר רעב"

עוד שבוע? מי יודע מה יהיה בעוד שבוע? אולי עד אז המכשפים האפלים יתפסו אותו. ואם הם יתקפו אותו עכשיו? בטנו קרקרה, רועדת במחאה. הוא צריך אנרגיה..

קורן הושיט את ידו, ורונן הביא לו את החטיף בשתיקה. הוא מיהר לפתוח אותו, נוגס בו בהנאה, מתעלם מרונן שממשיך לשבת לידו ולבהות בו. השוקולד נמס בפיו, המילוי המתוק נמרח על לשונו..

מהר מהצפוי, נותרה בידו רק עטיפת ניילון, אותה ליקק בתאווה. "יש לך עוד? כלומר, בבקשה?", שאל קורן, מושיט מבלי משים את ידו, "ואיפה לזרוק את זה?", הוסיף משרונן רק שתק וחייך. "זרוק את העטיפה בפח שליד המיטה", השיב רונן. קורן ציפה שימשיך, ומשראה שהוא שותק התכופף וקלע את העטיפה לפח ואז הפנה אליו בחזרה מבט תוהה.

"אין לי עוד. זה היה ההסכם: אחד עכשיו, או שניים אחר כך", השיב רונן בחיוך וקם ממקומו. "היי!", קורן קרא אליו, קם גם הוא. העולם הסתחרר סביבו, והוא צעד במקום כמה פעמים עד שהצליח במאמץ להתייצב. "זה לא הוגן! אני הייתי מורעב. מה הייתי אמור לעשות?", שאל קורן במחאה בעוד רונן מגיש לו מגש ועליו ארוחת צהריים: אורז ומה שנראה כמו שניצל תירס.

"לזה התכוונתי בשליטה עצמית. לא לעשות מה שאתה לא רוצה. נסה לזכור את היום – אני אבחן אותך שוב בקרוב. כשאתה מסיים לאכול, אתה יכול ללכת למעונות – אבקש ממאור לבוא ללוות אותך. נתראה מחר, קורן", אמר רונן וקם ממקומו, מושיט את ידו ללחיצה. קורן לחץ את ידו, מרוגז ומופתע, לא יודע מה להרגיש. רוצה למחות, להתווכח, לקבל את החטיף הנוסף – אבל יודע שהוא לא יקבל.

אז ככה אתה רוצה לשחק?

"חכה ותראה – בפעם הבאה אני אנצח אותך!", צעק אליו קורן ועצר אותו בדלת החדר. רונן הסתובב אליו, מביט בו בשובבות. "אני מצפה לזה", קרא, נופף לשלום ונעלם, צעדיו מהדהדים במסדרון.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך