הכאב.

יום אחד אתה פשוט מגלה שהכאב הוא חלק ממך.
לאן שתלך, הוא בא איתך. עוקב אחרייך כמו עננה כבדה.
בהתחלה רגעי אושר קטנים מצליחים להעלים אותו לשניות ספורות. אבל בהמשך, הכאב גובר וגובר. הוא משפיע על האופי שלך, הורג את החיוך שלך, האנושיות שלך והאופטימיות שלך. והכל בפנים ריק.
אתה אוכל גלידה והכאב איתך.
אתה שומע מוזיקה והכאב איתך.
אתה צוחק והכאב איתך.
אתה נוסע באוטובוס וחושב על הכאב.
אתה רואה סרט ומקווה שהחיים היו נראים אחרת.
אתה במצב הישרדותי, אתה מתעלם מהצרכים והרגשות שלך.
בסוף אתה עוטה על עצמך מסיכה. מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר.
אתה מנסה להכיר את האישיות שלך, מנסה ללמוד מי אתה עכשיו.
העבר לא מרפה. הכאב הופך מוחשי, כמו דקירות איטיות ועמוקות.
מעטים האנשים שמבחינים בך ללא המסיכה, או שרואים חלק מהפנים שלך. אתה לא תחשוף את עצמך.
הפחד משתק, הפחד מלהיפגע ולהיחשף.
אתה לא נפתח לאנשים.
מרגיש אתה משתגע, מאבד את דעתך.
כל הקושי, מה שחיזק ושבר אותך לא נותן לך מנוח.
מקנא באנשים הנורמלים אבל עדיין מודה על כך שאתה יודע דברים שאולי עדיף לא לדעת, אכזריות של העולם האמיתי.
כאב שאיש שלא חווה לא יבין ולא ידע מהו.
זה כל מה שממלא אותך. הכאב שואב את נשמתך, ואין דרך חזרה.
אין אושר טהור, כי הפחד תמיד שם. הראש מלא במחשבות, בדאגות.
אתה נולד לתוך כאב ומת לתוך כאב. החיים לא שווים את האושר הרגעי.