בזמן שישנתם

בזמן שכולם ישנו, מוקדם בבוקר, הסעתי את אבא שלי לשדה התעופה לפני הלימודים. אני לא אוהב לקום מוקדם.
בדרך ראיתי אותו, עמד בסוף הרחוב שלי, זקן בלי הרבה שיער. הקעקוע על הזרוע שלו הזכיר לי סרט יפני שכבר שכחתי את שמו. שן הזהב שלו בהקה כמו בסרטים המצוירים שהיו משודרים בשבת. בתקופה ההיא שאבא שלי היה שיפוצניק והיה קם מוקדם, הוא היה רואה אותו כל בוקר. האיש לא מפספס שום זריחה. אבא אמר לי שלעולם לא אבין את האיש הזה כי אני מהאלו שקמים מאוחר. בדרך חזרה, כשעברתי ליד אותו המקום, הוא כבר לא היה שם. אמא שלי בכלל לא שמעה עליו. כנראה כי היא גם מהאלו שקמים מאוחר.

בתחילת חופשת פסח, דוד שלי הציע לי לעבוד אצלו בשיפוצים. לא רציתי בהתחלה כי צריך לקום לפני הזריחה כל יום ואז לקחת את האוטובוס הראשון על הבוקר. ובכלל, אני שונא, פשוט שונא להתעורר לפני שבכלל יש זריחה. דוד שלי די טוב בשכנועים וידע טוב מה מפתה אותי. כסף כמובן. הוא הציע לי משכורת שעתית שלא מביישת הייטקיסט מתחיל, לא יכלתי לסרב.

ביום הראשון לעבודה, עשר דקות לאור ראשון יצאתי מהבית לכיוון התחנה. שקט בחוץ, כל כך שקט. אין כמעט מכוניות או אנשים ברחוב. חוץ מהמקריח כמובן. מביט בו מרחוק והוא בוהה בי בחזרה. הוא עמד בדרך לתחנת האוטובוס שלי אבל העדפתי לעשות עיקוף קטן ולא לפגוש אותו מקרוב, המראה הקשוח שלו הרתיע אותי. ככה בכל יום הייתי מבצע את העיקוף ומשתדל לא ליצור איתו קשר עין.

יום עבודה נוסף, התעכבתי מעט ויצאתי מהבית בזריחה. בזמן שהמתנתי לאוטובוס, בודד בתחנה, הבחנתי בקשיש. הוא לא הפסיק לחייך לכל עובר אורח אשר היה עוצר לידו, מחבק אותו, לוחץ את ידו או מנפנף לשלום מרחוק. אין אחד שנשאר אליו אדיש. לא נהגי מונית, עובדי הזבל ואפילו עובדי ביטחון הרציניים. גם אלו שקמים כדי לרוץ מוקדם מידי בבוקר האטו לידו כדי שיוכל לתת להם טפיחה על השכם מבלי להוציא אותם מאיזון. לא הכרתי אף אחד מהם. הם היו הנפשות הפועלות של הבוקר. בשקט המוחלט, לפני כולם, בלי פקקים בכבישים. אנשים מעולם או ממימד זמן אחר מזה של אלו שקמים מאוחר.

אחד מהם היה שלומי מיא\'4. לפנות בוקר הוא הדוור ובבוקר תלמיד. אדם של שני העולמות. שאלתי אותו על האיש המוזר אבל לצערי לא חידש לי דבר, המקועקע היה שם לפני ששלומי שהתחיל את העבודה בדואר. הוא סיפר שהאיש עם השן זהב תמיד מחייך אליו אבל אף פעם לא מדבר. אין הרבה אנשים ברחובות, והחיוך של האיש הוא נקודת אור להרבה אנשים בשעות האלו.

ואז זה היכה בי. הבנתי למה הוא עמד שם. הוא ניסה להעביר לנו מסר עם החיוך הזה – הוא רצה להגיד לנו תודה, שהוא מעריך אותנו אנשי הבוקר כי אין מישהו אחר שהיה מעריך. חיוך ששווה יותר אלפי ברכת \'בוקר טוב\' של אמא, יותר מהשוקו של הבוקר, זה היה חיוך של בוקר. חיוך של בוקר בשעות שאף בן אדם נורמלי לא מחייך. בבוקר האחרון של חופשת הפסח הוא כבר לא היה שם. מאז אני פה כל יום, בכל בוקר, בכל זריחה, פוגש כל עובר אורח, עומד בדממה ומחייך.