לברוח ממשהו

הכל התחיל כשהייתי איתה, הסתכלה עלי ואמרה שהיא אוהבת אותי, לא יכולתי לשקר לה אבל בכל זאת אמרתי לה שאני אוהב אותה בחזרה, בלי להביט לה בעיינים. שם זה תקף אותי הצורך הזה, ההרגשה הזאת, לברוח, ולא רק מרגשות.

מאז אני לא מפסיק, עובר מעבודה לעבודה, דירה שכורה אחת לאחרת, לא מפסיק להחליף נשים, בכל רגע תוקף אותי הצורך ההוא, ההרגשה ההיא.

אני לא אוהב להתרגל, תמיד צריך להיות בתנועה, כולם עומדים במקום ואני חייב להתקדם.
עשיתי רילוקיישן לברלין, חשבתי שהבעיה היא באווירה שלנו בארץ, אבל גם את העיר הזו מיציתי אחרי חודשיים.
למרות זאת המשכתי לנסות, פראג, ברצלונה ואפילו סינגפור. מכל מקום תמיד הייתי חייב לברוח.

הכרתי את ההיא, היא הייתה מושלמת, נשארה איתי למרות שידעה על הבעיה שלי כי הבטיחה שאיתה זה לא יקרה. זה החזיק די הרבה זמן, כבר שכחתי מהבעיה. אבל זה חזר, למרות שהיא מושלמת, למרות שחיינו באושר, למרות ההריון, השארתי אותה בחודש חמישי בודדה בלי מכתב פרידה וטסתי ללונדון. לא כי פחדתי להיות אבא, זה פשוט השתלט עליי, הצורך, ההרגשה, לברוח לרגע, מהכל או פשוט לברוח ממשהו.