חצי חצי 5

סינית, עברית, ומה שבניהם

אף פעם לא טסתי, למרות שמטוס הוא כלי התחבורה החביב עלי. הטיסה אומנם ארכה זמן רב, אבל בשבילי הזמן עבר מהר מידי. למרות שבתחילת הטיסה המושבים הצפופים גרמו לי להרגיש מעט מחנק, לא יכולתי להסיר את העיניים מכל הנופים היפים שטסנו מעליהם. לא היו לי הרבה הזדמנויות לצאת מכפר הרפאים, וכשהיו לי לא תמיד ידעתי להעריך אותן.
תחילה הסתכלתי על האנשים הקטנים נהפכים לעוד יותר קטנים, ושנעלמו האנשים ונשארו רק השמים, הנחתי למחשבות שלי לשקוע ברוך העננים ולתפוס תנומה קלה. ולפני ששמתי לב- התעוררתי בקפיצה מהודעת הכרוז שהודיע על הכנה לנחיתה. רציתי להגיד משהו לאמא – אבל נזכרתי שאני כבר לא מדברת איתה, אחרי.. מה שקרה. הייתי צריכה זמן לעצמי עכשיו.
נמל התעופה היה הומה ; לאן שלא הלכנו נתקלנו באנשים, ולא הפסקתי להתנצל שוב ושוב. כל זה עד שאמא משכה אותי לכיוון גבר מבוגר עם זקן שהחזיק שלט. את השלט הזה דווקא הבנתי – היה רשום עליו בסינית "ברוכות הבאות לישראל : לי-מיי ושיולין!" שיולין הוא השם של אמא שלי, פירושו 'סחלב יפה', הפרח האהוב על אמא.
הגבר המבוגר הוביל אותנו דרך מעבר קטן אל עבר קבוצת אנשים גדולה, בספירה מהירה לפחות 30. אמא מיד רצה ללחוץ להם יד ולברך אותם לשלום, ומשכה גם אותי, אז הייתי חייבת לכבד אותם. לא יכולתי שלא לשים לב לכובעים המוזרים שהם חבשו, לא הכרתי כובע כזה!. הכובע היה עגול ושטוח מאוד, עם הרבה צבעים ודוגמאות מענייניות. נראה היה שהוא סרוג בעבודת יד, קצת כמו שאמא סרגה לנו שמיכות וחולצות חמות. כנראה שהאנשים שמו לב שהסתקרנתי והובילו אותי לנערה צעירה שדיברה עם אמא שלי בסינית, שפה שהבנתי.
הנערה הציגה את עצמה כגילת, שם שהיה לי קשה לבטא. הבחנתי שהיא פחות או יותר בגילי, אבל שונה ממני מאוד. היה לה עור שזוף ושיער חום מתולתל קופצני, שהשתלב עם הצבע הירוק והעמוק של עיניה.
נראה היה שהיא לא נבהלה מהסקרנות שלי, ומיהרה להסביר שאבא שלה עשה עלייה מסין כמוני ולכן יש לה שליטה נרחבת בשפה. מאז היא מתנדבת לעזור לסינים כמוני להתאקלם כאן, מאחר והשפה הרשמית הינה עברית.
בפעם הראשונה מאז הטיסה הרגשתי הקלה, משהו מוכר שאוכל להיאחז בו. גילת דאגה להבהיר לי שכיפה היא פיסת בד או סריג, לרוב דקה ועגולה, שחובשים על ראשם יהודים כסימן ליראת שמים. אך היא מיהרה להוסיף שלא כולם חובשים אותה, אחרי ששאלתי אם גם אני צריכה לחבוש אחת. "זה נושא לפעם אחרת" , היא מלמלה והמשיכה. הערכתי את הסובלנות שלה.
כשהגענו לדירה, ההסברים של גילת עדיין המשיכו להציף את ראשי. המחשבות האלו התפוגגו מהר מאוד כשראיתי את הדירה החדשה – אלו היו רהיטים גבוהים יותר. המיטה ושולחן האוכל היו גבוהים מידי, לא מה שהייתי רגילה אליו בסין. אבל אמא הבטיחה שנעביר לכאן חלק מרהיטינו הישנים, אז הנחתי את זה בצד לעתה.