צילו של האור – פרק 8

"היי אחי, למה ככה? אתה בסדר?"

קורן ניגב את עיניו בשרוולו, אך לא העז להסתכל למעלה. אולי אם יתעלם מהקול הוא ילך. הוא לא במצב לדבר עכשיו..

יד נחה על כתפו. "היי נו, קום כבר! לפני שאקרא לחובש", נשמע שוב הקול.

משקורן לא ענה, הוא שמע שהילד לוקח אוויר בהגזמה, כמתכונן לצעוק, ופקח באחת את עיניו. "לא! אני בסדר. הכל בסדר", מלמל קורן, חרד שהילד יצעק ורק יביך אותו עוד יותר.

"תודה באמת שאתה נזכר. בוקר טוב!", קרא הילד והושיט את ידו בחיוך זחוח, עיניו הירוקות בורקות. קורן אחז בה ונמשך לעמידה בכוח כזה שגרם לו למעוד קדימה –

"היי, אל תמות לי! מי שלא תהיה", קרא הילד, תומך בו ומונע ממנו ליפול. קורן צחק, לראשונה מאז התקרית בבית הספר, ובעצם עוד לפני.

הרי מעולם לא היו לו חברים לצחוק איתם..

"היי, מה אתה צוחק? מה כל כך מצחיק? אני רק עברתי פה במקרה, אתה יודע. אי אפשר לסמוך על המזל בחור הזה..", ליהג הילד ולפתע השתתק, מקרב את פניו אל קורן, בוחן אותו: "אני לא מכיר אותך, אבל בדוק שאתה לא בתיכון עדיין.. אתה רחפן?".

קורן התרחק ממנו כמה צעדים, מסתיר את פניו. "תמצא לך פראייר אחר להיטפל אליו", קרא במפגיע, זוכר את מבטו המלגלג של השומר בכניסה כשאמר לו אותו הדבר.

"חכה!", צעק הילד, תופס את קורן בכתפו. קורן הסתובב אליו בחדות, מרים את ידיו, גורם לו לסגת בהפתעה. "היי! מה הבעיה שלך? כולה אמרתי שאתה חדש כאן. לא צריך לקחת הכל קשה. ותיזהר עם הידיים האלה שלך – יש פה מצלמות", המשיך הילד, מרים את ידו אל עינה השחורה של מצלמה שהותקנה בפינת הבניין הקרוב אליהם.

קורן הביט בידיו בהפתעה, שם לב שאגרופיו קמוצים ומוכנים, והשפיל אותן בחזרה, נאנח. הוא רק הגיע, וכבר כמעט נכנס לצרות. "אני מצטער, לא התכוונת..", "הכל טוב, יש לך אחלה אינסטינקטים. זה עוד יעזור לך בהמשך", טפח שוב דין על שכמו, החיוך הזחוח נמתח שוב על פניו. "טוב, אני זז לשיעור.. אגב, באיזו כיתה אתה? אני בכיתה ח'2". קורן השפיל מבט לתיק שסחב בידו, ושב והרים אותו בחוסר אונים אל דין: "אין לי מושג. אני בכיתה ח אבל..", מלמל. חיוכו של דין התרחב, והוא תפס בידו, גורר אותו איתו. "טיל! אז תצטרף אלינו. ח'2 הכי טובים בפער. בדיוק יש שיעור חינוך, קצת משעמם ומוזר, אבל תזרום", הסביר לו הילד, מקרין ביטחון והתלהבות שהדביקו את קורן, מרימים את מבטו.

"אתה בטוח שזה בסדר..?", מלמל קורן, מחפש איך לקרוא לו.

"דין, דין פלד. תזכור את השם – אבל לא בקטע שהמורים זוכרים אותו.. ואתה? יש לך שם?", שאל דין, קורא את מחשבותיו, עיניו הכחולות בורקות.

"קורן להב. למדתי לפני זה בנוף הגליל – אם שמעת על זה..", "ברור – שלא. אני מבין שאתה אוהב חורים", קטע אותו דין, משתיק אותו. הוא ניסה להעליב אותו? הבזקים של הבריונים בבית הספר עלו בראשו, הדיבור המזלזל, הקללות.. הוא לא התכוון לתת לזה לקרות שוב.

"אתה זה שהסתובב לבד בסמטה הזו", קרא קורן, שקט יותר מכפי שרצה.

דין עצר והסתובב אליו, בולם אותו בידו. "שיעור מספר אחד: להסתובב לבד מראה שאתה חזק, שאתה לא צריך את כל השטויות של האחרים. אתה יודע למה אתה פה? בשביל מה יש בכלל את בית ספר?", שאל דין. קורן בלע את רוקו. היד שהונחה עליו כאילו בערה, הוא לא הצליח לחשוב על כלום חוץ מכמה הוא רוצה להעיף אותה. מצד שני, הוא לא רצה שהמצב יהיה אפילו גרוע יותר.

"כדי שנלמד איך להיות מכשפים? שנוכל להתקבל לאוניברסיטה וללמוד מה שנר.."

"שטויות! בית ספר קיים כדי לשחרר את ההורים לעבוד, ולהכין גם אותנו לעבוד – ולהילחם, כמובן. אף אחד לא רוצה שתלמד באמת. אבל אני אלמד גם בלי שירצו, ואני יהיה כזה חזק ש..תראה! הגענו", קטע דין את הרצאתו והאט את צעדיו.

קורן הרים את מבטו אל המבנה המשושה בצבע החול, שהדרך הובילה אל קשת הכניסה אליו – קשת גבוהה, מין נחש מוזר מעטר אותה. קורן בדיוק עמד לשאול עליו כש –

"היי ילד! אתה קורן לא? התלמיד החדש? המב"ס סיפר לי שתצטרף אלי לחדר", התקרב אליו ילד גבוה, עיניו הירוקות נחות עליו בביטחון. קורן הצליח להנהן קלות. "ברוך הבא קורן, בוא – אני אעזור לך לקחת את התיקים.. זה נראה כבד.. קוראים לי מאור, נעים להכיר", קרא מאור בחביבות וקורן נתן לו לקחת את הקיטבג המלוכלך מחול, נמשך אחרי קולו הנעים כמו עש לאור. הוא עמד להמשיך ללכת אחריו, אך פנה בחזרה לדין במבט שואל.

"טוב אז..", החל קורן, מחפש את עיניו – שננעצו במאור בחדות.

"נתראה עוד! תזכור טוב מה שאמרתי לך, ואל תסתבך סתם בצרות", קרא אליו דין, מסובב אליהם את גבו והולך, מנופף בידו.

"חכה! לא התכוונתי..", יד שהונחה על כתפו קטעה אותו. "אל תדאג, הוא תמיד ככה. זה לא קשור אליך. אבל בכל מקרה – ", מאור נעצר מול גרם מדרגות רחב, "זו הכניסה למגורי הבנים. שים לב שלא תיכנס בטעות למגורי הבנות בצד השני – המורים ממש קשים עם זה. בוא, אראה לך את החדר שלנו", הוא הסביר, מסמן לקורן לבוא אחריו. "הנה, למקרה שהתבלבלת, יש תמיד שלטים. בכל מקום, דרך אגב, לא רק פה", הוסיף מאור, מרים את ידו לשלט:

'מגורי בנים! הכניסה לבנות אסורה בפקודה!'

"מה זה אומר פקודה? אנחנו לא בצבא", שאל קורן, מצטמרר מהנימה המאיימת של שלט המתכת המצוחצח. מאור השפיל את מבטו, כאילו חושב. "שמע, בעיקרון אתה צודק, אבל זה לא בדיוק ככה. אתה מבין, זו האקדמיה הצבאית לכישוף – לא סתם בית ספר. ולפחות בתיאוריה, אנחנו לומדים כדי שנדע להילחם יום אחד אם..", קולו של מאור דעך בהיסוס.

"אם המכשפים האפלים יתקפו אותנו?", השלים אותו קורן, שמח שהוא יכול לתרום משהו לשיחה.

"בדיוק. כלומר בטח התכוונת למכשפי צל – אין דבר כזה מכשפי אופל. אי אפשר לכשף חושך. סתם אגדות ילדים"

קורן משך בכתפיו. "האמת שפשוט ככה קראתי להם בראש שלי עד עכשיו, הם נראו לי ככה כל פעם שהם מצאו אות..", "מה מצאו אותך? כלומר פגשת אותם? למה? אתה בסדר?", שאל מאור בהפתעה, מסב אליו מבט דואג. "כן כן, אני בסדר. הפעם האחרונה הייתה קשה, כמעט נחנקתי אבל..", "נחנקת? איך? הם כישפו אותך? הם באמת כאלה נוראיים כמו שמספרים?", התפרץ מאור.

"תקשיב אני חדש פה, אין לי מושג מה מספרים. אבל בשבילי – ", קורן הצטמרר כשנזכר, "הם הדבר הכי נורא בעולם. כאילו כל פעם שאני רואה אותם אני עומד למות"

שקט השתרר, והלמות צעדיהם הדהדה במסדרון הרחב. "אני מצטער. לא התכוונתי להזכיר לך", מלמל מאור, עוצר מול אחת מהדלתות האפורות, שולף צרור מפתחות מצלצל. קורן משך בכתפיו. "זה בסדר, כבר התרגלתי. לפחות אתה לא קורא לי משוגע", הוסיף, מנסה לחייך.

מאור סובב את המפתח במנעול ואז הרים את מבטו אל קורן, פיו נפער מעט כשהבין מה קורן אומר. "אוי לא.. אף אחד חוץ ממך לא היה יכול לראות אותו נכון? סיפרו לנו שהאפורים לא יכולים לראות שום דבר מנוגד להיגיון שלהם. זו הדרך שלהם להגן על עצמם..", המשיך מאור, פותח את הדלת. קורן גיחך לעצמו. "גם מה שכן הגיוני הם לא מסוגלים לראות. הכל שם עקום לגמרי..", סינן קורן, נכנס לחדר בהיסוס.

"טוב אז ברוך הבא לחדר שלי – כלומר שלנו עכשיו. עדיין לא הבאנו עוד מיטה – אבל סהר אמר שנביא בהמשך היום. ומקסימום תישן מעלי", "כמה אנשים אמורים להיות בחדר? איך זה שאנחנו רק שניים?", שאל קורן, מנסה להשיג קצת וודאות.

מאור היה נחמד והכל, וגם דין – אבל הכל היה יותר מדי בבת אחת, בייחוד אחרי לילה ללא שינה, והקרב עם המכשף שלפניו. כשקורן ראה את המיטה המוצעת, ארון העץ שמולה, שולחן הכתיבה הקטן, שולחן אוכל עגול, והחלון המשקיף אל המדבר – הוא רק רצה לשכב במיטה ולישון..

"טוב, אנחנו רק בתחילת השנה. הגיוס – כלומר כשסהר והסגל הבכיר הולכים לחפש ילדים עם כוחות כישוף – הגיוס רק התחיל. זה נמשך עד אזור אמצע השנה. אבל אל תדאג – בעיקרון, אנחנו לא אמורים להיות יותר מארבעה בחדר", הסביר מאור, שולף כיסא ומציע לקורן, שהודה לו וקרס בהקלה על הכיסא. ארבעה – בחדר שלא היה הרבה יותר גדול מהחדר שלו בבית. מאור גרר כיסא, מתיישב מולו. "אוי לא, אל תדאג בגלל זה. לרוב לא כולנו נמצאים יחד בחדר חוץ מבלילה, וגם כשלומדים הולכים לספרייה.."

"בוא נלך לשם! כלומר, אם בא לך, אני אשמח..", קטע אותו קורן בהתלהבות. אם בספריה רגילה יש ספרי פנטזיה ומדע בדיוני, מעניין איזה ספרים יש בספריה שנמצאת בתוך הפנטזיה.

מאור צחק, קם ממקומו וניגש לארון שלו: "סוף סוף מצאתי משהו שאתה אוהב פה. יש בספריה הכל מהכל – גם ספרי פנטזיה רגילים", הוא פשפש בארון, מתלבט. לבסוף נראה שהחליט, הינהן לעצמו והושיט לקורן ספר. "קח. אני ממש אהבתי. יש אותו גם אצל האפורים, אבל הגרסה הזאת פחות פופולרית. אצלנו משום מה המורים אהבו אותה – והיא באמת טובה", הסביר מאור.

קורן השפיל את מבטו, מקבל לידיו את הספר. 'הארי פוטר והשיטה הרציונאלית'. "היי, לא ידעתי שהיא הוציאה עוד ספרים", קרא קורן בהפתעה, מתחיל מבלי משים לדפדף, חיוך על פניו. "טוב, רולינג – הסופרת המקורית – לא הוציאה. זה פאן פיק שהפך לסדרת ספרים מצליחה בפני עצמה. השמועות אומרות שהוא נכתב כאן – על ידי תלמיד משועמם ויצירתי. יש גם מלא דברים שאפשר להתחבר – כלומר תוכל להתחבר, כשתתחיל ללמוד..", אמר מאור, מקבל מקורן את הספר בחזרה.

מאור סגר את הארון, מביט בשעון היד שלו. "אוי לא, אנחנו מאחרים לשיעור חינוך. נכון, זה לא באמת חשוב – אבל המחנך שלנו קשוח, חוץ מזה שהוא נעלב בקלות. בוא", קרא מאור, מכבה את האור וניגש אל הדלת. "לא צריך לקחת ספר? מחברת? קלמר?", שאל קורן, לא רוצה להיתפס לא מוכן על השיעור הראשון. כמה שפחות למשוך תשומת לב יותר טוב. אך הרגיע אותו בתנועת יד: "שטויות. כאן זה לא בית ספר אפור. אתה לא צריך לכתוב בשום שיעור – כלומר אלא אם זה באמת יעזור לך לזכור הכל וללמוד. מה שקורה במבחנים ובעבודות זה מה שקובע", הוא הסביר.

"מרשים", קרא קורן בפליאה מחוייכת, ממהר להדביק את מאור.

רק כשהם יצאו ממתחם המגורים וירדו בחזרה לכיתות, נזכר למה רצה מחברת מלכתחילה, כועס על עצמו שלא התעקש –

איך הוא יצליח להחזיק מעמד שיעור שלם מבלי לצייר?