חול

רוני חומקת ממגעי דרך אצבעות קפוצות.
אני עוד מספיק להרגיש את חלקיקיה,
רגע לפני שהם נוזלים מעליי
בהונותיה מוצאות מפלט רק בשולי הים.

בלהט אור היא נרדמת על החול לידי
מותירה את לשוני לדמיין מליחות עורה.

רכה ומדגדגת,
גם כשהיא מתעקשת להשאיר את פירורי גופה על קרקעית הרכב היקר שלי.
"שוב רמסתי", התנצלותה נאלמת באוזניי,
וקולה הקהה מערסל חושיי.