לחישות מבעד לשתיקה

"אי שם יש מי שחושב עלייך",
הוא לוחש בלילה אפל, בלב סופה.
הוא נושא עיניים אל הטיפות שעל החלון,
ומבין עיניו הכהות מבליחה דמעה.

העולם מתקדר; עוטה גלימה של חרטה,
היא תוהה אם שכח והוא בשבילה;
עוד חובט נואשות, לנתץ את הדממה.

שולח פיסה מהלב להאיר עבורה,
לוחש "הזמן מרפא… לא אאבד תקווה".
נחוש להשיב את הירח, הכוכבים ללילותיה,
כבו כשעזב, הם שבויים בעלטה.

והיא אי שם ליקום שולחת מסר,
תחת אינספור כוכבים שבלעה הסערה.
היא מבקשת מהמילים לחצות מעבר,
להגיע אל אוזניו של האדם שאהבה:

"תחינה אילמת מזדחלת, קורעת בדידותי,
אהבתי וקמלתי, אלוהים יהיה עדי.
שומעת את קולך מבעד לברק; מבזיק באפלה,
מחבקת זיכרון, על אהבה שנבלה.

אתה שב ולוחש לי מתוך האפלה,
'אי שם יש מי שחושב עלייך'.
אתה לבטח כואב על ריחוק ועל שתיקה,
'חזרי אלי, השליכי מכאובייך'.

אבל העולם שלנו נברא והושמד,
והייתה לכך סיבה.
שברים של ספקות חתכו שניים מאחד,
ואוצר שמצאתי, השבתי לאוקיינוס בתוך תיבה…"