צילו של האור – פרק 4

עיניו של קורן נפקחו לאט, מתקשות להסיר מעצמן את חוטי השינה. הוא לא הצליח לחשוב ברור. מוחו הרגיש כמו צמיג שנשרף בשמש, מכווץ ומסריח.

הוא שיפשף בכוח את עיניו, ממצמץ. הפעם הוא זיהה מיד את המרפאה. אור שמש חדר מהחלון המלוכלך האחד, שקוף ודק בשמי החורף המעוננים. קורן חשק את שיניו, מכין את עצמו לניסיון להתיישב –

הוא הצליח להתיישב במהירות ובלי כאב מיוחד, למרבה הפלא, כמעט נופל לרצפה מהתנופה שלקח. הוא פתח וסגר את אגרופיו, מביט בהם בסקרנות מהולה בחשש – הוא לא אהב שהגוף שלו התנהג באופן כל כך לא צפוי. אם יש משהו בעולם הזה שהוא הבין זה היה הגוף שלו. אבל אחרי מה שקרה, בעצם אולי לא..

"בוקר טוב", קרא אליו סהר, נכנס לחדר ומתיישב על ידו. "איך אתה מרגיש?"

"אני חושב שאני בסדר. אני מרגיש רגיל. זה לא הגיוני. מה עשיתם לי?", שאל קורן בקול עצור, מביט בסהר בשפתיים חשוקות.

"ריפאנו אותך, כמובן. חווית הלם אנרגטי בעקבות הכישוף שעשית, מזל גדול שהפסקת בזמן ושרדת כדי לספר", השיב סהר, מבטו קשה וסקרן במקביל, כאילו מצפה מקורן להסביר את עצמו.

קורן גיחך, "לי אין מושג מה עשיתי או לא עשיתי ומה קורה פה, אז אם לא אכפת לך כדאי שתגיע לעניין – לפני שאכעס וכל זה יקרה שוב", הוא איים, מכווץ את אגרופיו.

סהר הניח יד על כתפו, שרק גרמה לו להיות דרוך יותר. "אם אתה רוצה לחיות, כדאי מאוד שתקשיב לי. אנחנו לא בטוחים כאן ואין לנו זמן לבזבז", השיב סהר. קורן סימן לו בתנועה מעגלית של ידו להמשיך. נמאס לו מהדרמה ומהרשמיות המיותרת הזו של המורים. מה הבעיה של המבוגרים לדבר תכל'ס?

סהר נאנח. "יכולת הכישוף מגיע לבשלות אצל בני האדם בגיל שלוש עשרה – לא סתם זה הגיל בו חוגגים את ההתבגרות. אתה הקדמת בשנה, וזו גם הסיבה שלא יכולנו לעזור לך.."

"נו באמת, אני לא הראשון שזה קורה לו נכון? לא התכוננתם? וזה עדיין לא מסביר את המכשף האפל שתקף אותי", התפרץ קורן, משלב את ידיו.

"התכוננו – וזו הסיבה שמצאתי אותך בזמן. יש לך הרבה מזל – אתה צריך להיות שמח שאתה בכלל בחי..", "נגיד ש. ומה אם המכשף?", קורן התפרץ.

"זו בדיוק הבעיה – הוא לא היה אמור להצליח להיכנס..", "זה כבר מוגזם! ומה עם כל הפעמים הקודמות? גם בהן שום דבר לא היה אמור לקרות? אתם עד כדי כך טיפש..", מחאתו של קורן נקטעה שהוא הרגיש שהוא מתרומם באוויר, רגליו מנופפות באוויר בחוסר אונים. סהר עצם עיניים, נאנח, גורם לקורן ליפול בחזרה למיטה.

"אתה הטיפש היחידי כאן. מובן שהגנו עליך, הכי טוב שיכולנו מבלי לחשוף אותך – מה שהיה מוביל לכליאתך בכלא. היו מרחיקים אותך מהמשפחה שלך ומהחברים..", "הא! כאילו שבכלל יש לי חברים. סתם בחרתם בדרך שנוחה לכם. לא רציתם לעזור לי, אולי אפילו קיוויתם שאני ימו.."

"שתוק!", צעק סהר, קם על רגליו. הוא נאנח, צועד אל החלון ומשקיף על המדרכה הבוצית.

אז הוא דיבר בשקט, מבלי להביט בקורן:
"יש דברים שאתה לא יודע. כשתגדל תבין", עצב נמהל בקולו.

שקט השתרר, נקטע רק בציפצוף הרם הקבוע של המכשיר וביללות הרוח הקרה שחדרה דרך מסגרת החלון.

"אני חושב שיש רק דברים שאתה לא יודע איך להסביר, אבל בסדר. נגיד ש. מה עכשיו? אני לא מוכן להמשיך לבוא ככה לבית ספר"

"ואתה לא תעשה את זה. יש בית ספר – פנימייה – מיוחדת למכשפים. שם תוכל ללמוד לשלוט ביכולת שלך לכשף, בלי שתצטרך לישון יום שלם כדי להתאושש ממנה. לשם לא יגיעו מכשפי צל, או כל דבר אחר שיוכל לפגוע בך. שם תלמד להגן על עצמך", השיב סהר, מבטו מרצין לפתע, קולו מאבד את הטון המתגונן כאילו מוריד מעצמו תחפושת.

שקט. הרוח המשיכה ליילל. קורן שתק וחשב;

"להגן על עצמי. אני אוהב את הרעיון. אבל למה שאסמוך עליך בכלל? למה שאני יאמין? אחרי כל מה שעברתי? תוכיח לי", דרש קורן, מביט בסהר בהתרסה. סהר השיב לו מבט רציני, כמעט תוקפני, נועץ בו את עיניו התכולות. פחד ניצת בקורן. הרוח שרקה, שורטת את אזניו.

ופתאום החדר נעלם, בולע איתו את מחשבותיו – בולע את קורן.

הוא טבע בזרם מתנחשל של כעס ושליטה עצמית. ושנאה איומה שהכאיבה לו. מחשבות שרקו סביבו, לא מובנות, מהירות וחזקות. הוא נחנק, לא מסוגל לנשום, מנסה לשחות אבל ממשיך להיסחף, מבחין מאוחר מדי בסלע שמולו –

ופתאום הוא היה שוב בשדה הקרב בבאר שבע, עומד בגשר האוניברסיטה ומשקיף על הצללים שהתעופפו הישר לכיוונו, לוקח נשימה עמוקה, מושיט את ידו, מנחית אותה בכוח –

והברקים נשמעו לו, מפלחים את השמיים האפורים, מבעירים צללים שחורים. צווחות דקות פילחו את האוויר והוא חייך, מביט סביבו בסיפוק – הם מנצחים..

קורן נזרק שוב אל הזרם, שנהיה שוצף עוד יותר. כועס וכאוב. עצוב, מלא חרטה. הרגשות חילחלו אל קורן, קורעים אותו מבפנים. הוא לא זכר מי הוא, ולא למה. הוא רצה לברוח, אבל לא היה לו לאן. הוא שמע את עצמו זועק בכאב, עד שהוא נחנק –

"יש דברים שעדיף שלא תדע. הלוואי שלעולם לא תצטרך לדעת אותם", קולו הסדוק של סהר פילח את הדממה המצלצלת.

קורן בלע את רוקו. דמעות שצפו מתוך עיניו והוא עצם אותן, מוחה אותן בשרוולו. הוא הרגיש יד מונחת על כתפו, מסובבת אותו אליה. הוא פקח את עיניו. המנהל השתופף מולו, מביט בו באהדה, אך גם בכאב.

הוא חייך אליו. "יש מכשפים רעים בעולם, שרוצים לשלוט בו ולהרוס אותו. הקסם הוא נדיר, והם זקוקים לילדים כמוך בשביל להשתמש בהם כנשק. רצינו להגן עליך, ועל כל השאר, אבל התקרית היום מוכיחה שנכשלנו. הגיע הזמן שתלמד להגן על עצמך, ומי ייתן שלא תצטרך להגן על כולנו כשתגדל", סיים סהר בלחישה, קם ממקומו.

"היום יום שלישי אחר הצהריים, ה-5 לאוקטובר. היית כאן יום שלם, ואני חושב שאפשר לשחרר אותך. חכה כאן בזמן שאתארגן ואביא את הציוד שלך. אני אסיע אותך הביתה.."

"חכה!", צעק קורן, עיניו קרועות לרווחה. סהר עצר, מסובב את ראשו לאחור.

"אני רוצה. אני רוצה ללמוד להגן על עצמי. גם אם אני לא מאמין לך. אני חייב לנסות", קרא קורן, קולו הולך ונחלש, מהוסס בסוף.

"ואני רוצה שתלמד להגן על עצמך. אבל זו החלטה קשה ואני מציע שתתייעץ קודם עם הורייך. אם תבחר ללמוד כישוף, לא תחיה עוד כמו ילד רגיל. לעולם לא תוכל לחזור לאחור, ויכול להיות שלא תחזור בכלל. הכישוף הוא מסוכן, המלחמה שראית..", נקטע סהר, מסיט את מבטו לפתע.

"אם תלמד כישוף, אתה תהפוך לחלק ממנה. כוח גדול מגיע עם אחריות גדולה. תנסה להבין אותנו, את הורייך. גם הם למדו כישוף, ואיבדו רבות במלחמה.."

"ההורים שלי? מה הקשר שלהם לזה? מה קרה?", התפרץ קורן, מאויים מהסודות שהלכו וגדלו, בולעים איתם את כל מה שחשב על משפחתו ועל העולם.

"הם יספרו לך בעצמם, בבוא הזמן. זכור את מה שראית היום. הכאב, העצב, הייאוש.. אתה לא רוצה לגרום להם לחוות את הכל מחדש, נכון?", שאל סהר, פיו פתוח קמעה, כאילו רוצה להמשיך – אבל עיניו הכאובות מונעות זאת ממנו.

לקורן לא הייתה תשובה. הוא פתח את פיו – אך שום קול לא יצא.

"אנ – ", הוא התחיל לומר, אך סהר כבר עזב את החדר, סוגר את הדלת אחריו.