אפשר
אפשר להתגעגע למישהו
ובו זמנית לא לרצות שיחזור
אמא סיפרה לי
שכשהיא הייתה קטנה היא חפרה בגינה בור
והיא זרקה לשם את כל מה שלא רצתה לזכור
את הריבים, השנאה, הרצון להחזיר נקמה.
אנשים לא משתנים. אנשים מתבגרים.
כשהם מבינים את משמעות החיים הם מפנימים.
כשהם מאבדים. כשהם לא מצליחים למצוא תחליף.
כשהם לא מספיקים להגיד את המילה האחרונה.
הסיפור אף פעם לא נגמר כשפרק חדש מתחיל
וסימני השאלה תמיד משאירים טעם של עוד רצון להבין.
המעגל נסגר אבל חקר המוח הוא עמוק ממה שהתודעה מצליחה לדמיין אז אנחנו מתחילים לנחש במקום לשאול ואלוהים צוחק עלינו שם בשמיים כשהוא הופך את שעון החול, הזמן הולך ואוזל והלילות ארוכים מתמיד
ופעם זה הכביד, המטען היה בלתי נסבל והגעגוע לא הפסיק להציק כי נשאר מקום בלב.
הזכרונות מהעבר לא ניחמו וכשזה כואב זה כואב.
אמא בפועל כיסתה את הבור אבל גם כשזרקה לשם את כל מה שרצתה לשכוח היא לא הפסיקה לרגע לזכור.
תגובות (0)