המשחק של גיא (חלק ב – סוף דבר)

מאיה מימיה לא הצטיינה במיוחד בשמירה על ריכוז בבית הספר. היום זה היה אפילו קשה עוד יותר. היא דיפדפה כל השיעור במחברות שלא פתחה כבר שנים וניסתה להיזכר מה הם העקרונות הדמוקרטיים. לעומתה, נועה, שישבה בשולחן לפניה, סיכמה את דברי המורה כאילו החיים שלה תלויים בזה. מאיה החליטה שהיא פשוט תבקש מנועה את הסיכומים בסוף היום.

היא החליטה במקום זה לנסות להיזכר בשמותיהם של התלמידים בכיתה, לא שבתחום זה היא נחלה הצלחה רבה יותר. היא הכינה במחברת שרטוט של מקומות הישיבה וניסתה לשבץ את השמות לפי מה ששמעה עד עכשיו ומה שזיכרונה העגמומי עוד הצליח להכיל.

"רומי, לא רוני," העיר לה התלמיד שישב לידה שבשמו עוד לא הצליחה להיזכר. הוא הצביע על השם האחרון שמאיה מילאה בשרטוט.

"שיהיה," מאיה אמרה בשקט, "רוני יותר מתאים לה גם ככה."

התלמיד גיחך ושלף עט מהקלמר של מאיה. הוא רשם את שמו במלבן המתאים בשרטוט. גם הוא לא נראה מעוניין במיוחד בפתרון השסע הלאומי. כשהסתיים סוף סוף שיעור אזרחות מאיה מיהרה לשולחן של נועה.

"את זכרת שבית ספר זה כזה סיוט?" מאיה שאלה.

"אני דווקא נהנית," נועה מירקרה מילים אקראיות בסיכום הארוך מידי שלה. יכול להיות שמאיה תצטרך לבקש ממנה לסכם את הסיכום.

"את יודעת," מאיה התיישבה על קצה השולחן של נועה, "קלטתי עכשיו משהו. אני תמיד הייתי יותר גדולה ממך בשבועיים. עכשיו עקפת אותי."

"אם את רוצה את מוזמנת גם לקפוץ לנופש של איזה חודש בבית הזה," נועה הציעה.

"אין סיכוי," מאיה נענעה את ראשה. "אני לא חוזרת לשם בחיים."

גיא, לוטם ופקמן היו באותו הזמן בכיתה שלהם, שני מסדרונות מעל הכיתה של נועה ומאיה. לוטם, בתור היחידה שזכרה משהו מהחומר הלימודי שלהם, לקחה על עצמה את תפקיד החונכת של פקמן. היא ישבה לידו כל השיעור והסבירה לו על מה לכל הרוחות המורה מדברת. פקמן ניסה להקשיב אבל בשלב מסויים פשוט עבר למצב הינהון אוטומטי. יש גבול לכמות המידע שהוא יכול לספוג ביום אחד.

"שיהיה ברור לך שאתה לא מתחמק משיעורים פרטיים היום אחר הצהריים," לוטם איימה עליו בדרך החוצה מבית הספר.

פקמן נאנח, "גיא, רוצה ללכת לשחק איזה משחק קסום ולהיתקע שם לכמה שנים?"

"אל תגזים," גיא אמר לו, "בית ספר באמת לא כזה גרוע. לפחות פה אין שדים מהגיהנום."

"מישהו אמר שדים מהגיהנום?" מאיה הופיעה לימינם, ונועה לשמאלם. "כי בדיוק רציתי להגיד שהמורה למתמטיקה-"

"מאיה מנסה להגיד שהיה לה יום מעולה בבית הספר," נועה אמרה בחיוך, "ושהיא לא יכולה לחכות למתכונת בחמישי."

"רגע, מתכונת?"

נועה גיחכה ושלפה את הטלפון שלה מהכיס. "דור מחכה לי כבר, אני הולכת." היא מיהרה אל השער והשאירה אותם מאחור.

"בשביל מה יש לי אח אם הוא מגיע לבית ספר שלי, אבל לא נותן לי טרמפ?" פקמן התלונן.

כשהם הגיעו אל השער נועה ודור עוד היו שם, עומדים ליד אופנוע עם ארבע פיצות משפחתיות בארגז ומתנהגים כאילו לא התראו שבועות.

"אולי הם יסכימו לך להצטופף ביניהם," מאיה אמרה לפקמן והוא דחף אותה בתגובה.

מלבד המתכונת הארורה שנועה עברה רק בקושי ומאיה הייתה צריכה לחזור עליה, הדברים התחילו לחזור לשגרה המוכרת והנוחה, אולי עם כמה שינויים. אחרי שעבר מספיק זמן והטראומה כבר לא הייתה טרייה, פקמן הציע שהם ישתמשו בבית הרדוף כדי ללמוד. הוא, לוטם וגיא הלכו לשם כל יום לכמה שעות וככה הספיקו יחסית במהירות להדביק את הפער שצברו בחומר.

נועה לא הסכימה לחזור אל הבית. היא העבירה עם דור את מעט הזמן שנשאר לה אחרי שחרשה את ספריית בית הספר עם מאיה רוב היום. היה כל כך טוב להסתובב בחוץ, לראות את העיר, האנשים, הכל. הקבוצה אפילו חגגה לגיא יום הולדת פיצוי שבו כמובן אף אחד אפילו לא הזכיר את צמד המילים משחק קופסא.

לאט לאט, החנות הקטנה והמאובקת שבעיר התחתית נשכחה מליבם.