להיאבד

הדמעות לא מאושר אבל החיוך אמיתי
תקופת זמן לא פשוטה שאני סוחבת את זה איתי
לפעמים הרגשתי את זה עמוק בעמקי נשמתי
ולפעמים בכלל לא הרגשתי שזה שם.
היו רגעים שניתקתי את הרגליים וריחפתי בעולם
סיטואציות צדדיות שהובילו אותי למבוכים
עם מפת דרך מלאה בחורים
כמו לקפוץ ראש למים עמוקים, להיאבד.
ובלילות ישבתי כפופה לצד צמרת עץ
מנסה להתחמק מכל מילה, מכל חץ
של כאלה שיורים בלי להסתכל על אוטומט
באימפולסיביות ברורה ופרצוף מקומט
מזיע משקרים, שמרוב בושה מסתיר את הפנים.
וכשהמלחמות מול הטבע נותנות לי אוויר
בני האדם רק מוציאים לי אותה מהריאות.
וחייכתי חיוך מתוסכל מלנסות לתקן
הבטתי בעצמי פנימה, והבטחתי לרוקן
את כל מה שמכביד, את כל מה שכואב
את מה שלפעמים הגעגוע דורש אבל הלב מסרב.