עשרים ושבע- שמונה
לא סיפרתי לך את זה אף פעם, אבל מזמן מזמן , כשעוד הייתי בן עשרים ושבע, הייתה תקופה כזו שהרגשתי שאני הולך על אוויר וכל רגע עלול ליפול.
הרגשתי לא אני, לא ידעתי בכלל מי אני, וכשהתחלתי לחפש- גם לא מצאתי מי אני.
לא משנה כמה חיפשתי,
בתוך שירים,
או ספרים, ובתוך אנשים ומחוץ להם, בשמיים, בציפורים, בעצים, מתחת לשמיכה, או בחושך של חמש בבוקר.
לא משנה מה, לא מצאתי, והתחלתי לפחד.
וכל בוקר הייתה לי מין מחשבה כזו, שבטח עוד מעט אצטרף למועדון הזה של הרוקיסטים הגדולים.
נו, את יודעת, אלה שמתים בגיל עשרים ושבע, וכל השנה הזו שלי רק חיכיתי שתגמר כדי שאדע אם אני במועדון או לא.
קמתי בפחד, הלכתי לישון בפחד, והרגשתי כאילו על הגב שלי יש פצצה מתקתקת שהזמן בה רץ לאחור.
עם כל יום שעבר, הרגשתי שטבעת מתהדקת לי סביב הצוואר עוד קצת ועוד קצת, ולא משנה כמה אמרתי לעצמי שזה יעבור בסוף, כל בוקר קמתי עם המשקולת על הלב שלחצה לי עליו וגרמה לי להתנהל כמו זומבי בעולם.
וכל דבר שקרה- הכי קטן, מיד ערער אותי, ונראה לי כמו הסוף.
הייתי עסוק בלשרוד אותה, בלהחזיק את הראש שלי מעל המים, ולנסות לצוף, חשבתי רק על איך לא להצטרף למועדון, והתאמצתי ממש לדמיין עתיד, למרות – שלא ראיתי אחד באופק.
ולפעמים אני עדיין מרגיש קצת תלוי באוויר, כאילו אני הולך על עננים- ועדיין אין לי באמת מושג מי אני, אבל נראה לי שאני מתחיל להבין, גם אם לא תמיד עד הסוף.
ואני עדיין מתקשה לנשום, ומפחד לעצום עיניים בלילה, או לקום לעוד יום
וזה עדיין קשה להסתכל לעצמי בעיניים ולחייך באמת, או לתת לעצמי ליפול, אבל, אני בדרך.
אני חושב.
וחוץ מזה, גם אם ארצה- עכשיו כבר מאוחר לי להצטרף למועדון, לא מקבלים שם בני עשרים ושמונה.
תגובות (0)