המשחק של גיא (חלק ב – פרק 5)

פקמן ולוטם עדיין עמדו בראש המדרגות כשפתאום מישהו דיבר אליהם מאחורה והם קפצו בבהלה.

"הכל בסדר?" זה היה גיא, עדיין במראה הכומר המבוגר.

לוטם התעשתה קודם. "כן, כן, פשוט מאיה נמצאת שם למטה."

"מה היא עושה?" גיא שאל.

"אנחנו לא יודעים, אבל יש שם עוד משהו, משהו גדול," לוטם הייתה ממש מתוסכלת מהרמזים הלא ברורים שמדאם זוסטרה זרקה לה.

'יצור נתעב,' הכומר אמר לגיא. 'עלינו לפטור את הארץ ממנו.'

"הכומר חושב שאנחנו צריכים לחסל את מה שזה לא יהיה," גיא אמר בהנחה שהכומר דיבר על מה שנמצא בחלל הכניסה ולא על לוטם.

"אני חייב להודות שגם פלאש די רוצה לחסל אותו," פקמן אמר. "רק שהוא לא מסביר לי מה זה."

"אני חושבת שאין לנו כל כך ברירה אלא לרדת לשם," לוטם אמרה. "יש לכם נשקים?"

גיא הרים את הפגיון שמצא בתור הקודם. פקמן שלף מהחגורה שלו אקדח ישן למראה.

"טוב, לי אין שום דבר שימושי," היא אמרה. "חוץ מאיזה חזיון מוזר שהיה לי."

"חזיון?" גיא שאל.

"אם כדור ענקי של אש אומר לך משהו, אז כן. מדאם זוסטרה אומרת שזה היה חזיון של העתיד."

"מי לא היה רוצה כדור ענקי של אש בעתיד שלו?" פקמן מלמל.

הם התחילו לרדת לאט במדרגות. עכשיו היה שקט יחסי בחלל הכניסה חוץ ממאיה שזימזמה לעצמה משהו לא ברור, מה שלא ממש תרם לרוגע שלהם. הם הציצו מעבר לפינה לפני שיתחילו לרדת בגרם המדרגות האחרון. מאיה עמדה עם הגב אליהם והושיטה יד ללטף יצור ענק שבאופן מוזר הצליח לעמוד זקוף בחלל הכניסה, מי חשב שזה רעיון טוב לבנות חללי כניסה ענקיים באחוזות?

הם לא ראו את הראש של היצור, אבל היה לו גוף ענק וחסון, מכוסה שריון אפור. היו לו טפרים מחודדים בקצות הרגליים והרצפה רעדה עם כל צעד של גופו האדיר.

"מה זה?" פקמן שאל.

לוטם הבינה בבהלה מה היא רואה. היא לא האמינה, דברים כאלה לא אמורים להיות קיימים במציאות. איך זה בכלל הגיע לפה?

"דרקון," היא אמרה בדיוק כשהיצור רכן קדימה כאילו הרגיש שהם שם.

גיא שלף את הפגיון ופקמן את האקדח והם גמעו את המדרגות האחרונות בריצה. מאיה, שכנראה הייתה יותר הת'ר בשלב הזה, הסתובבה ברוגז כשראתה אותם. פקמן התחיל לירות על היצור, לא שזה ממש השפיע עליו, הכדורים פשוט ניתזו מהשריון העבה שלו בלי לעשות שום נזק. הת'ר צחקה כשהדרקון רכן אל פקמן בלוע פעורה וגרם לו לקפוץ אחורה.

גיא זינק עליה בפגיון שלוף, "תגידי לו לעצור!"

"גיא, לא!" נועה הגיעה מחדר צידי.

"היא כבר לא היא, נועה!" הוא המשיך לכוון את הפגיון אל הת'ר המחייכת. "תאמיני לי, היא תעדיף את זה. אני יודע."

"אל תעשה את זה, גיא!" נועה רצה אליו ותפסה את הגלימה השחורה שלו בידיה הקטנות. "עזוב אותה!"

"נועה, באמת!" גיא הסתכל על הילדה הנואשת מנסה למשוך אותו אחורה.

הת'ר לא נראתה מושפעת בכלל מהפגיון המכוון לצוואר שלה, היא המשיכה לחייך למראה של פקמן נאבק בדרקון העצום.

"אנחנו לא יודעים מה זה יעשה לה אם תהרוג אותה עכשיו!" נועה התעקשה.

גיא הסתכל שוב על הנערה המטורפת שלפניו. הוא ידע איך זה מרגיש לראות את הדמות שלך פוגעת בחברים שלך בלי שתוכל לעשות שום דבר. זה היה נורא, והוא גרם לזה, רק כי הוא לא היה מספיק חזק להתנגד לכומר. אבל נועה צדקה, הוא באמת לא יכל לדעת מה יקרה אם הוא יהרוג אותה.

הוא הוריד את הפגיון.

הת'ר דילגה לה משם בצעדים עליזים. היא נעמדה ליד הדרקון שלה וקיפצצה בזמן שהיא צעקה לו, "אש! אש! תירק עליו אש!"

גיא הסתכל על נועה והרים גבות אבל היא רק הנידה בראשה. הדרקון כנראה חשב שהת'ר באמת הציעה רעיון טוב כי הוא הפסיק לנסות לנשוך את פקמן, שהצליח להתחמק כל פעם, והזדקף תוך נשימה עמוקה.

"רוץ, פקמן!" לוטם צעקה לו.

פקמן פנה אחורה והספיק לצעוד אולי צעד אחד לפני שהדרקון פער את הפה וכדור של אש התחיל להיווצר בתוך הלוע שלו. הכדור עף לכיוונו של פקמן ורק הלך וגדל.

פתאום נפער ברצפה פתח, אותו פתח שגיא ידע שהיה שם תמיד והוביל אל המרתף, רק שבתחילת המשחק הוא לא הצליח למצוא אותו. מתוך המדרגות עלה דור, הוא הלך הכי מהר שאפשר לו המגן הענק שעל גבו. ולמראה כדור האש של הדרקון הוא סובב את המגן והפנה אותו אל הלהבה.

הכדור כבר היה בקוטר של אולי מטר אבל ברגע שהצד התחתון שלו פגע במגן הוא פתאום התכווץ ונבלע לתוך המתכת החרוכה.

"לא!" הת'ר צעקה. "תאכל אותו!"

הדרקון רכן אל דור, כל מה שהוא הספיק לעשות היה לזרוק את המגן הצידה לפני שהמלתעות סגרו עליו.

"דור!" פקמן רץ אל הדרקון וירה כמה יריות לא מועילות. הת'ר חזרה לקפצץ ולמחוא כפיים בעליזות. פקמן הגיע אל המגן והרים אותו בקושי רב. הדרקון רשף לכיוונו ופער שוב את המלתעות, אבל הפעם הוא לא נשף אש. הוא פשוט זינק על פקמן בנשיכה קטלנית ופקמן, שעכשיו כרע תחת משקל המגן, לא הצליח להתחמק. גיא קפץ גם הוא כדי לנסות לדקור את הדרקון בפגיון אבל מובן שזה לא הועיל. הדרקון נשף ונשך, עד שלוטם הייתה היחידה שנשארה בחדר. העיניים הצהובות הסתכלו עליה לרגע קצר לפני שהדרקון פער את הלוע בפעם האחרונה וכדור של אש היה הדבר היחיד שלוטם ראתה לפני שהחום השורף העיר אותה שוב אל המציאות.

"לא!" היא צעקה רגע לפני שהעיניים שלה נפתחו והיא הייתה שוב בחדר האוכל בבית של גיא ונועה.

כולם היו ערים עכשיו, כולם חוץ ממאיה. היא שכבה עם הראש על השולחן, איפה שהיא נפלה כשהמשחק התחיל.

"אנחנו חייבים לחזור!" נועה אמרה מיד. "היא עדיין שם!"

"וגיא בבית החולים," לוטם אמרה. "הוא בטח נורא מבולבל."

נועה חשבה לרגע לפני שאמרה, "לא דיברנו על זה שתלכי לחנות של המשחקים כדי לראות מאיפה המשחק הזה הגיע?"

"כן, אני יכולה לקחת את גיא ונלך לחנות."

"אנחנו נחזור למשחק עכשיו?" פקמן שאל.

"כן, חייבים לנסות להוציא את כולם," נועה אמרה.

"בסדר, אתם מוכנים?" דור שאל את פקמן ונועה.

"כן," פקמן הנהן.

"מוכנה," נועה אמרה.

הם הושיטו שוב יד אל הקלפים שלהם ותוך רגע כבר נפלו שוב על השולחן. לוטם קמה מהכיסא שלה ואחרי רגע של מחשבה היא לקחה את אחת מקופסאות הפיצה בשביל גיא. אחרי שתיים עשרה שנים במקום הזה, הוא בטח ירצה משהו נורמלי לאכול.

"את עדיין פה?" היא קפצה כששמעה את הקול של פקמן.

"מה? איך התעוררת?" לוטם שאלה.

פקמן, נועה ודור הסתכלו על לוטם בבילבול. "המשחק כבר נגמר," נועה אמרה. "בגדתי בהם אבל מאיה ניצחה. היא שוב נשארה שם לבד."

הפעם לוטם מיהרה לעזוב את הבית לפני שהם שוב יתעוררו. מי יודע כמה משחקים הם יספיקו לעבור לפני שהיא וגיא יחזרו. ההמתנה לאוטובוס אף פעם לא הרגישה לה כל כך ארוכה. כשסוף סוף הוא הגיע היא קפצה עליו, הרב קו כבר שלוף. הגיע הזמן לקבל קצת תשובות.