דחייה.

גם הפעם זה הסתיים.
לא דמעתי דמעה אחת,
אבל הכנתי צלחת ענקית של פנקייקס בננה.
תוך כדי שאני מועכת את הבננה חשבתי לעצמי כמה מביכים אנחנו יכולים להיות כשאנו חווים דחייה.

הרי מה הטעם בנטייה הזו לנתח את מה שהוביל לפרידה?
מה זה משנה מה הפך את הצד השני לאדם שהוא?
תקופה עלובה שכולך חשה מינימום אריקסון מקסימום פרויד-
מתחילה לתהות אם ייתכן שמה שהפך אותו לבן זונה חסר רגשות שהוא, היא העובדה שבילדותו אמא שלו עבדה עד שעות מאוחרות ולא הייתה נוכחת מספיק כדי לנשק את לחיו לפני השינה.

כמה מסקנות יש לך הא?
ערימות.
ועדיין, כולן עלובות ומיותרות.

מה הטעם בניסיון להתחקות אחר מה שהוביל להיווצרותן של תקוותיו, שאיפותיו הבלתי מושגות או פחדיו של ההוא שסך כל חטאיו (מולך) הם שלא רצה *אותך*.

למה חשוב לדון בינך לבין עצמך, ובינך לבין כל מי שיהיה מוכן להקשיב, לאיך את, בעצם קיומך, הפעלת את הכושלהאמאשלו?

מה יש לומר חוץ מכך שמדובר בנטייה מביכה נורא.
הוא איננו,
ואת פנייך קדימה-
כלומר, יהיו.

המון נטיות מביכות יש לבני האדם,
זו אולי המביכה והאנושית ביותר-
הצורך לקבל אישרור למי שאת,
כשאחר לא מתרצה מהסחורה שלך.

מה שהיה היה, ככל הנראה הוא גם מה שיהיה.
תזגגי מעט מייפל על הפנקייק זה יעזור עכשיו.