יחיד סגולה

יום ו, 12:41 בצהריי היום.
לפני כמה דקות בודדות, שני אנשים בעלי יכולת שליטה עצמית בינונית לחלוטין ומחשבה רציונלית והגיונית, עזבו את ביתי והחליטו לנסוע חזרה לביתם ולעצור את השיגעון הזה אליו נשאבנו כולנו יחדיו.
כמובן שאני כהרגלי, לא שמעתי לקול ההגיון אשר בעברו היה דומה לשאגת אריה מפחידה שאם לא הייתי לו מקשיבה, אותו קול היה מלקה אותי וגורם לי להרגיש כמו הכישלון הגדול ביותר שנברא.
אותו קול ההגיון החד והנבון שליווה אותי לאורך חיי – הפך בחודשים האחרונים לקול עמום וחלש – קול הנשמע מיואש ומתוסכל מהעובדה שהנני מתעלמת ממנו באופן מוחלט.
מתוסכל מהתנהגותי המסוכנת שהפכה כבר לשגרה, שהנני מודעת לכך שהנני חולה אך בוחרת ללכת במודע ובדעה צלולה כנגד קול ההיגיון המפציר בי לקבל טיפול ובמהרה.
.

אותם שני אנשים, החליטו שהגיע הזמן לחדול את מסיבת היומולדת שחגגנו לבחורה שאמנם הינה מיוחדת וקרובה לליבי עד מאוד – אך אינו מהווה תירוץ עבורי – לחגוג את יומה המיוחד בה הגיחה לאור העולם במשך יותר מ13 שעות וזה עדיין לא נגמר.

מסיבה אשר התחילה אתמול בשעה 22:00 בלילה ורק עבור אדם אחד ומיוחד שנולד עם פגם טרגי ונורא -שאפשר אפילו להגדירו כמחלה.
עבור אותו אדם המסיבה עדיין לא הסתיימה.
זהו פגם אשר עלול לעיתים אף לעורר אימה לאחר שחוזים בו בפעולה ומבינים את גודל מימדיו ועוצמת ההרס שהוא מותיר אחריו.
פגם אשר מהווה למוטיב חוזר בחייו, אותו פוגש בכל פעם כאשר עולות בראשו מחשבות טורדניות על עצם היותו בלוף אחד גדול, שלו אינו מגיע סיום בו יהיה מאושר, או בכלל להיות נאהב.

יש האומרים שאותו אדם הינו אדם יחיד סגולה, אדם הניחן בהרס עצמי הרסני כל כך אשר רק מחפש לבחון את גבולותיו ולברר היכן יקוצו כוחותיו ויגיע לקצה גבול יכולתיו.
ואז אולי, רק אולי יסכים אותו אדם המתיימר לאחד יחיד סגולה, איתן וחזק – כזה שאינו מוכן להראות לעולם אף קושי או חולשה, בלתי פגיע באופן מוחלט, כזה אחד שאינו נשבר.
כמו יהלום שטרם נחצב מהאדמה.
כמו עץ בן 1000 שנה, עץ אשר שורשיו מגינים עליו מכל סופה אשר עלולה להכות בו ללא חמלה או התראה.
עץ שכזה שעליו אין צורך לרשום שהינו עץ מוגן.
עץ אשר לא תלוי בטוב ליבם של אחרים או מעשי חסד של זרים כאלה ואחרים.
עץ אשר עליו נתמכים מאות יצורים חיים.
עץ אשר לקח את גורלו ״בידיו״ והפך לבלתי ניתן לשבירה.

עץ אשר ככל שאני מתקדמת בכתיבתי, הפך למטאפורה נהדרת עבורי.

ובחזרה ליחיד הסגולה המהווה למושא הכתיבה עבורי בשעות האחרונות בהן אני פורקת את כל מחשובתיי ורגשותיי הרצים בתוך ראשי – אותו אני מחשיבה כמעוות למדי.

יחיד הסגולה הינו בן אנוש אטום לחלוטין.
המתהלך בעולם עם ידיים קפוצות אשר מוכנות להדוף כל ניסיון חדירה של אנשים זרים אשר מנסים להיכנס פנימה ולהבין את אשר מתחולל בפנים.
שבזמן עיונם בנכבי נשמתינו השבירה והסבוכה גם כך, תיגלה לעינייהם נקודת התורפה אשר לצערי, קיימת אצל כל אדם אשר עשוי מבשר ודם.
אפילו אצל יחיד הסגולה המתיימר להיות העץ בן ה1000 שנה,אותו עץ העומד בגאון ויוהרה אותה הרוויח ביושרה, על כך שהוא בלתי ניתן להריסה.

ליחיד הסגולה ישנם אפילו יותר נקודות תורפה מאדם אחר הנחשב לנורמיטיבי ורגיל, עקב העובדה שאינו מסוגל להוציא מפיו החוצה אל האוויר שאמור להיות משחרר ונעים את כל מה שהוא שומר לו עמוק בפנים.
מסרב לקבל עזרה מהפחד שיציף קצת חולשה בפני אדם אחר בחדר שהוא אינו חשוך ומבודד כמו שהיה רגיל כל חייו.
מפחד מהאפשרות שאם רק יציץ פנימה אל תוך נשמתו, ישאב ויצטרך להתמודד עם הצלקות המעטרות את ליבו שלא החלימו עקב בריחתו שלו מעצמו.

אולי אז יסכים יחיד הסגולה שהורס לו ולסובביו כל חלקה טובה שעוד נשארה בחייו -משאיר אחריו אדמה חרוכה וסימנים מהמלחמה שאותה הוא נלחם כל יום כבר תקופה ארוכה.
מלחמה בה הוא נלחם כנגד עצמו והרצון של נפשו פשוט להישבר לחתיכות, להיעלם ולהשאיר הכל מאחור, בלי פחד וחרטות.
ללא טלפון, עבודה או אפילו שיחות חולין עם האנשים הטוענים שהם אוהבים.
בלי לשמוע על צרות של אחרים, בלי לדאוג לצריכהם של אחרים.
לסיים את המלחמה המתישה והיומיומית של הגוף אל מול רצון הנפש להיעלם כליל לתקופה בלתי מוגבלת.
ופעם אחת אולי לתת לנפש לנצח.
ללא רגשות אשם וההלקאה העצמית האכזרית המלווה יחד עם אותו נצחון.

אולי אותו יחיד סגולה יאזור אומץ להודות בכישלונו, שגופו ונפשו אינם עומדים בסטנדרטים הדרושים למצוינות שליוו אותו עד היום.
שאותו אדם החל לקבל ולהכיל בינוניות – ואין בכוחו לעשות דבר בכדי לשנות את מצבו.
אפסו כוחותיו הנפשיים.
תחושת פחד מהלא נודע – משתקת את גופו ומוחו וגורמת לו לרצות לברוח מהמציאות בה הוא חיי.

לייחל לכמה ימים של שקט נטול מחשבות ודאגות.
מחשבות ודאגות אשר הוא נדרש להסתיר מהעולם כולו, אפילו מאביו אשר מהווה כאיש סודו.
אותם מחשבות ודאגות, אוכלות אותו מבפנים וגורמת לתכונה הנוראית המאפיינת אותו לצאת החוצה ולשחק, לבחון את גבולותיו.
ההרס העצמי גורם לי לזלזל בחיי, דבר שלעולם לא חשתי בעבר.
אינני פוחדת מהמוות, אך למות זהו הדבר האנוכי ביותר שבן אדם יכול לעשות ליקרים לליבו.

אם אותו יחיד סגולה יבחר להניף את דגלו הלבן שאמנם תחילה יונף בכניעה ותחושת בושה הנלוות להודאה בכישלון במשימה, אותה תחושת בושה תעלם במהרה אני בטוחה ובמקומה תגיע תחושת ההקלה העוצמתית ביותר שהוא אי פעם חווה.

אני היא יחידת הסגולה.

19:56