זרה

כמו באגדות, קיוויתי שאמצא את מקומי. שנים על גבי שנים שמעולם לא חשתי חלק. מעולם לא הרגשתי שיש לי מסגרת, למרות שרציתי. כמה שרציתי. לא רק מסגרת כמו איזו קייטנה או חוג. אני פשוט לא מתאימה לשום משבצת, לשום קבוצת אנשים. גם בין החברים אני אף פעם לא מרגישה את התחושה הזאת, שייכות. אני תמיד זרה. לעד כנראה אהיה, ובאמת שחיפשתי. חיפשתי חברים, חיפשתי קבוצות, מסגרות, ולמעשה כל דבר שאוכל לחוש הזדהות, אפילו הכי מינימאלית שניתן. מעולם לא הצלחתי. כמה שאנסה יותר, כך אחוש יותר חבר מכוכב אחר. כנראה שהכוכב הוא שבתאי. למרות שזה די לא הגיוני כי הוא ענק גז ואין לו אפילו קרקע מוצקה. אפילו לכוכב שלי אינני שייכת. אין לי מקום. האם זה ישתנה? זה כנראה לא ישתנה. עד כה זה לא השתנה.

רוצה לפגוש את השבט שלי, אבל פשוט לדעתי אין יצור כזה. אין יצורים כמוני. תמיד אני חיצונית לחוויה. תמיד. לא מזדהה. אני פשוט לא מזדהה, עם כלום בעצם. אין לי באמת אידאולוגיה פוליטית מוצקה, אני עדיין לא בטוחה מה בדיוק אני רוצה, אני אפילו לא מצליחה להבין איך אני מרגישה, וכל מה שמתחשק לי לאור כל העובדות, הוא לבכות. לפעמים הדמעות יוצאות, בפומבי, מול אותם אנשים שרואים בי חוצנית. מול אלה שגורמים לי להבין הכי הרבה שאינני שייכת לכאן. לא ברור לי לאן אני עדיין שייכת, אבל לא לכאן, לא לאדמת הקודש הציונית. אני חוצנית, כן אני פשוט חוצנית. לא מתאימה לרקע, לא מתאימה לאנשים, לא מתאימה לחברה, ולא מתאימה לאף שבט או קבוצה. סתם בחורה זרה. הכל פה קשרים, ולי אין. הכל פה ניסיון, ולי אין. הכל פה מטרות, ולא בטוחה כבר שיש לי. קשה לי. כל שינוי שאני עוברת, אני חווה אותו בעצמי לטובה, אבל כלפי חוץ, אני רק הולכת והופכת ליותר חוצנית.

האם יש תרופה לחוצנות מלבד נסיגה? אין לי אפילו מולדת לשוב אליה, הרי בזו שאליה אני שייכת, דווקא בזו אני מרגישה לכודה בזהות זרה, ולא ברור לי אם הזרות הזו היא פתירה.