המשחק של גיא (חלק א – פרק 8)
'אתה בסדר ילד?' שאל פלאש בעדינות לא אופיינית.
"האדם היחיד שאי פעם האמין בי שונא אותי. אז לא, אני לא ממש בסדר," אמר פקמן בקול רועד.
'איך אתה מכיר את פיטר בכלל?' פלאש נשמע מבולבל.
פקמן שפשף את העיניים כדי למחות רטיבות לא קיימת, "לא משנה, בוא נמשיך."
החדר שאליו פקמן נכנס עכשיו היה מרתף יינות. לאורך הקיר היו מסודרות חביות ישנות זו על גבי זו. באוויר ריחף ריח מתוק ומשכר. על שולחן קטן שעמד בצד היה חפץ שנראה לא כל כך קשור למקום הזה. זה היה קמע זהב מפואר, תלוי על שרשרת. הקמע היה משובץ אבני חן מרהיבות ונצץ בחשכת המרתף. פקמן הרים את הקמע ובחן אותו. הוא הרגיש עוצמתי, ומסוכן.
כשענד את הקמע סביב צווארו, פקמן הרגיש חזק יותר, חכם יותר, מוצלח יותר מכל בחינה. הוא האמין בעצמו שוב.
'אסור לך להוריד אותו לעולם,' הזהיר פלאש.
"למה?"
'כמו שהכוח ניתן, כך הוא גם יכול להילקח. האובדן יהיה קשה פי כמה.'
מאיה, לעומתו, חשה אובדן מוחשי ביותר באותו הרגע. אובדן כושר ההליכה. היא הצליחה להתרומם מתוך הקרשים השבורים שעליהם התרסקה, כשהבית לחש לה שזהו תורה עכשיו. רגלה הימנית פעמה בכאבי תופת. היא נשענה על ארון קבורה שהיה לידה ונתמכה בו כשהיא מדדה בכבדות לכיוון הדלת של החדר. היא נפלה דרך הפתח וזעקה בכאב כשנחתה על רצפה מפוחמת.
"מי שם?" קרא קולה של ילדה מהדלת שמול מאיה.
"זאת מאיה, מי זאת?"
"את בסדר, מאיה? זאת לוטם," לוטם פתחה את הדלת שהייתה מול מאיה וניסתה לבוא לכיוונה אבל נתקלה במחסום הבלתי נראה. מאיה שכבה על הרצפה והחזיקה את הרגל הכואבת שלה. "אני יכולה לרפא אותך, אבל אני צריכה שתבואי אליי," אמרה לוטם.
מאיה הסתכלה על לוטם בייאוש. "אני לא יכולה ללכת," היא יבבה.
"את יכולה לעשות את זה, מאיה. תזחלי אליי אם את צריכה, אל תוותרי!"
מאיה דחפה את עצמה לכיוונה של לוטם ופרץ של כאב תקף אותה שוב. היא חשקה שיניים ודחפה שוב. באיטיות מייסרת, מאיה התקרבה אל הפתח בו עמדה לוטם ועודדה אותה להמשיך. "קדימה, עוד קצת! את תכף מגיעה!"
ברגע שכתפיה של מאיה עברו את סף הדלת לוטם משכה אותה פנימה. מאיה חנקה יבבת כאב נוספת. בעדינות מרשימה לילדה כזאת קטנה, לוטם קיבעה את רגלה של מאיה בתחבושת מהערכה הרפואית שלה. תחושתה של מאיה השתפרה מייד ותוך כמה דקות היא כבר הצליחה לעמוד ולצלוע בכוחות עצמה.
"הבית קורא לי," היא אמרה ללוטם לפני שעזבה את החדר. "מישהו נמצא בסכנה." לוטם לא יכלה להתנער מהתחושה שמאיה נשמעה ממש כמו מיסי שדיברה בראשה.
הדלת הבאה שמאיה פתחה הובילה אותה אל גרם מדרגות שטיפס מעלה. היא צלעה באיטיות מדרגה מדרגה עד שהגיעה לחדר מוכר. "זאת המבואה!" היא התפעלה מהמבנה המשונה של הבית הזה. היא שמעה לחישות, הבית רמז לה שמישהו צריך את עזרתה. היא ידעה שהוא קרוב, אבל איפה הוא?
הדלת שלידה הייתה פתוחה ודרכה מאיה יכלה לראות מספר חדרים ובקצהם חדר ובו במה עם אורגן.
"מה אני יכול לעשות אם זה תקוע?" מאיה שמעה מישהו אומר. "אז תפתח את זה בעצמך אם אתה כזה חכם!" אמר אותו הקול.
מאיה הלכה לכיוון הקול, הרגל שלה כבר כמעט חזרה לתפקד כרגיל. בחדר האורגן ראתה מאיה את דמות הפרופסור, לקח לה רגע להיזכר שזה גיא. "גיא, הכל בסדר?" היא שאלה.
"כן, הכספת הזאת פשוט נתקעה והפרופסור עולה לי על העצבים," גיא הצביע על כספת נעולה בפינת החדר.
"אולי אני אנסה אותה," מאיה הציעה. היא הצמידה את אוזנה לדלת הכספת וסובבה את המנעול ללא כל בעיה. היד שלה ידעה בטבעיות מה לעשות אפילו בלי שמאיה הייתה צריכה לחשוב על כך. המנעול תקתק חרישית ודלת הכספת נפתחה.
"איך עשית את זה?" גיא התפעל.
"אני לא כל כך בטוחה," מאיה לא זכרה שאי פעם למדה איך לפרוץ כספות.
בתוך התא הקטן שנפתח בקיר, היה מזרק בודד ובו נוזל שקוף.
"אתה יודע מה זה?" מאיה שאלה את גיא.
"לא," הוא אמר. "אבל את פתחת את הכספת, זה שלך."
מאיה לקחה את המזרק ושמה אותו בנרתיק שהיה תלוי על חגורתה. "אתה יודע אם יש מישהו שצריך עזרה פה? אני שמעתי משהו וחשבתי שאתה בסכנה."
"יכול להיות ששמעת את נעה, אני חושב שהיא ננעלה בחדר שלה," גיא הסביר. "עכשיו תורי אז אני אלך לעזור לה."
מאיה הנהנה וגיא עבר את שורות ספסלי העץ בחזרה אל החדר שבו נמצאת נעה. גיא דפק על הדלתות שעבר לידן, "נעה? נעה, איפה את?"
"גיא?" הוא שמע קול מפוחד כשהגיע למסדרון המאובק. "גיא, בבקשה תעזור לי."
גיא פתח את הדלת ומצא את נעה יושבת בחשכה ורועדת. "מה קרה?" הוא רץ אליה.
"חשבתי שאני לעולם לא אצליח לצאת," היא לחשה. "כולכם נעלמתם."
"למה כל כך חשוך פה?" גיא שאל.
"נגמרו לי הסוללות בפנס," נעה משכה באף.
גיא כרע ברך לצידה והוציא את הסוללות מהפנס שלו, "הנה, קחי את שלי." ברגע שנעה הכניסה את הסוללות החדשות לפנס שלה האור בחדר נדלק.
נעה חייכה בהקלה, "תודה."
ואז התחיל להישמע צליל חד שהכאיב לאוזניהם. "המרדף," אמרו נעה וגיא בו זמנית. הם תהו מי היה זה שהפעיל אותו הפעם. ובאותה מהירות שבה התחיל הצליל, כך הוא הפסיק.
'זה התחיל,' נרעדה ויויאן. 'הבוגד נמצא בינינו.'
'זה התחיל,' צחקק הפרופסור.
"נעה, עכשיו תורך. תאספי את כולם, המרדף התחיל," גיא אמר במהירות.
נעה הסכימה, היא יצאה בחזרה אל המבואה. היה שם גרם מדרגות שהוביל מטה, נועה הייתה בטוחה שהוא לא היה שם קודם. היא החליטה לרדת בו. בתחתית המדרגות האוויר הרגיש קר ולח, היא הייתה במרתף. לוטם גם הייתה שם, בפתח החדר הסמוך.
"נעה, שמעת את זה?" היא קראה.
"כן, המרדף התחיל. אנחנו חייבים להתאסף. ויויאן אמרה לי משהו על זה שיש בוגד."
"יש כאן עוד חדר שלא נכנסתי אליו," לוטם הצביעה על דלת באחורי המעבדה. "יכול להיות שיש שם מישהו."
"טוב, אני אלך לבדוק שם," אמרה נעה. "בתורך את יכולה ללכת לשם," נעה הצביעה על דלת פתוחה שהייתה מולה.
"ניפגש פה אחרי זה," סיכמה לוטם.
נעה חלפה על פני לוטם ונכנסה אל החדר שבאחורי המעבדה. על רצפת האבן היו כתמים אדומים שדמו באופן מחשיד לכתמי דם, אבל החלק המטריד ביותר בחדר הזה היה הכוכב המחומש שצוייר על הרצפה. בכל אחד מקודקודי הכוכב היה נר כבוי. על קיר החדר הייתה תלויה מסיכת עור.
נעה הרגישה שויויאן מרותקת למראה הנרות שעל הרצפה. ויויאן המשיכה לדמיין איך החדר היה נראה מואר באור הלהבות של הנרות. ואז היא דימיינה את כל החדר עולה בלהבות. נעה כפתה על עצמה להסתכל הצידה והחיזיון נעלם. ויויאן נשפה באכזבה. המסיכה שעל הקיר סיקרנה את נעה. היא הורידה אותה מהמתלה ובחנה אותה. היא קירבה אותה אל הפנים, רק כדי לראות אם היא תתאים לה. המסיכה התלבשה על פניה בדיוק. נעה חייכה וקשרה את המסיכה במקומה.
חיזיון האש של ויויאן שב להופיע, אבל הפעם זה לא הפריע לנעה. האש דווקא נראתה לה מקסימה. היא לקחה את אחד הנרות והדליקה אותו בעזרת מצית שהיה בחגורתה. נעה ישבה על הרצפה, הנר החמים אחוז בין ידיה, וחייכה.
תגובות (0)