תותים וקצפת

לעוגה שאכלתי היה טעם מוזר.
שוקולד נוזלי כאילו עירבבו אותו עם שמן מכונות.
החתיכה הראשונה הייתה עריבה לחיכי. השלישית כבר עשתה צרבת בגרון.
המתיקות הזאת אמורה לפצות על הזמן שאני ממתינה לך.
למרות שהמחשבה עצמה גורמת לי למתיקות.
מתוקים זה סיפור חיי כנראה.
אחותי אמרה לי היום שהיא לא מבינה מכורים.
אמרתי לה שאני מבינה יותר מידיי. יותר מידיי עד כדי כך שלא האמנתי שיש פלח מהאוכלוסייה שלא סובל מכך. שהתחושות הכל כך מוכרות, לא ברורות לו.
אני כבר לא צריכה אותה. את המתיקות הזאת. כי שוב. עצם התקווה מזה שנחזור גורמת לי לשקט ולשמחה. אבל מרוב שאני רגילה שהיא מנצחת אותי בהורדת ידיים, אני מתמסרת אליה מהשנייה הראשונה. מפסידה מראש, בשביל שהיא לא תציק לי אחר כך.
אבל היא מציקה.
הצרבת הזו.

אתה מכיר אותי כפריקית של בריאות. רק לא יודע שאחרי שהלכת, כלומר אחרי שאני שחררתי אותך לחופשי, המשכתי לפקוד את אותן המסעדות. הפעם בלי סלט, אלא היישר אל המנות האחרונות.
מתוק מתוק מתוק.
היית מתוק מידיי.
אני לא רגילה. שמכבדים אותי ככה.
ובכל זאת.
שחררתי.
כי לא הצלחת להביא את עצמך. ואני נבהלתי.
אני לא יודעת למה אני מסבירה או כותבת את המילים האלו בכלל.
אפילו מפחיד אותי, אם אי פעם תפגוש בהן.
כנראה אני מנסה לעשות איזה עיבוד מוזר ליום שהיה.
אבל אם באמת הייתי צריכה לעשות אחד כזה, הייתי כותבת תודה.
תודה אלוה-ים שיש לי חברות טובות. שיש לי משפחה. שיש לי מתיקות. שיש לי אפשרות לקנות עוגה.
תודה שהוא מחכה לי. גם אם עכשיו זה קצת לא נודע.
היום נגמר בהרגשה טובה.
וזה, כבר לא מובן מאליו.