תיקי רז 1# חתונה סיוטית – פרק י"ג

לפרק הקודם:

תיקי רז 1# חתונה סיוטית – פרק י”ב

—
"אווץ'!" קראה איזי בכאב כשנפלה על המזרון במעון שלה.
אחד מתלמידיה הצעירים התגבר עליה.
איזי הסמיקה 'איזו בושה'.
"הכול בסדר, המאמנת?" שאל התלמיד שהפיל אותה.
"כן, הכול מצוין," מחתה בידה "אני רק צריכה טיפה לנוח".
היא יצאה מהזירה והתיישבה על ספסל, מנסה לסדר את המחשבות שלה.
הלילה שעבר בהחלט היה מיוחד ומהנה. איזי חשבה שגל הוא בחור נהדר.
הבעיה הייתה שלאחר שנרדמו גל דיבר מתוך שינה.
איזי עשתה את עצמה ישנה כשגל התעורר כדי שלא יחשוב ששמעה אותו – אבל היא שמעה אותו בבירור.
על ריקי לא שמעה מעולם, ולגבי איימי וילנאי – היא שמעה את הסיפור עליה והתלהבה ממנו, אבל בגלל שאיימי לא רואיינה – לא ראתה תמונה שלה אף פעם.
היא שאלה את עצמה – 'מי זאת ריקי?' וגם 'האם איימי וילנאי, בשביל גל, היא יותר מאשר שותפה לעבודה?'.
איזי גמלה בליבה את ההחלטה התמידית – המנטרה של חייה: 'כשאיזי רוצה משהו – היא תעשה אותו איזי-איזי'.
לאחר שגל הלך, פתחה את המחשב ואת האינטרנט, וחיפשה ב-"גוגל סקולר" גל רז & ריקי.
שום דבר! כלום!
אחר כך רשמה גל רז & איימי וילנאי.
רק סרטון אחד קצת מטעם אוניברסיטת תל-אביב, בו ניתנה אות הצטיינות מטעם האוניברסיטה לסטודנטית איימי וילנאי.
מבין האורחים המיוחדים היה גל רז. גל לא דיבר כלל, אבל נראה שהוא בהחלט גאה באיימי.
נדמה לאיזי שאיימי חיפשה אותו בקהל במבטה כשעלתה לבימה, אך הוא הלך משם לפני שהתחילה לנאום.
איזי קצת קנאה אך לא ידעה למה.
זה נכון שגל ואיימי נראו מושלמים יחד, אך לא היו לגל רגשות כלפיה.
היא הייתה בטוחה בזה ב-100%, עד אתמול בלילה.
איזי יצאה לעבודה ולא הייתה מרוכזת בכלל, אנשים שמו לב לזה – אבל היא אמרה שזה כלום.
כשהגיע סוף היום חזרה לדירתה באפיסות כוחות וקצת בכאבי גוף מהמכות שחטפה בטעות.
'רק אוכל משהו קטן ואז אתקשר לגל, אברר איתו את העניינים' חשבה וניגשה בחיוך למטבח.
צלצול בדלת עצר בעדה.
היא ניגשה לעינית הדלת והביטה. מאז ניסיון השוד של היום הקודם החליטה שהבטיחות קודמת לכול.
בחורה צעירה אדומת שיער ועם עמדה מאחורי הדלת. היא לא ראתה מאיימת.
איזי פתחה מעט את הדלת "כן?".
"שלום, גברת סטרלינג! מה שלומך?" שאלה הצעירה בחיוך לבבי כובש.
"מצוין!" חייכה איזי. "אפשר לעזור לך במשהו?".
"כן, אמ… קצת מפדח לשאול…" הצעירה הסמיקה ונראתה יותר אדומה ממקודם.
"קחי את הזמן, איזי-איזי" חייכה איזי.
הצעירה צחקה "גל רז, הבוס שלי, אמר לי שהיה אצלך בלילה – ויכול להיות ששכח משהו מהעבודה שלו".
עכשיו היה התור של איזי להסמיק 'גל הוא מאלה שמספרים?'.
"סליחה, אני פשוט ממהרת, הוא צריך את זה דחוף" אמרה הצעירה.
"לא, לא ראיתי כלום" הודתה איזי.
"טוב… תודה" אמרה הצעירה בעגמומיות ועמדה ללכת.
"בבקשה, בהצלחה רבה בחיפוש! גברת…?"
"וילנאי," אמרה הצעירה. "איימי וילנאי".
"להתראות!" נפנפה איזי בחיוך וסגרה את הדלת.
זאת בהחלט לא הייתה איימי וילנאי!
היא התקשרה במהירות לגל – הטלפון לא היה מחובר.
'רק אדם אחד יכול לעזור לי'…
—
הוא עיין בכל דף ודף במחברות שנמצאו בקפסולת הזמן של טיפני קלסו, והשווה את הנתונים עם המידע שכבר היה לו.
שום דבר חדש, לעזאזל!
היא לא תהיה מרוצה, וזאת לא תהיה הפעם הראשונה.
הוא לא הבין מה הדיבוק שאחז בה דווקא כלפי התיק הזה?
מה מיוחד כל-כך בטיפני קלסו ובריקי מגל, שהיא התעקשה בעצמה לטפל בעניין ולא מישהו אחר?
הוא לא רצה לשאול.
אם ניקולס טנדי לא יבצע את העבודה שלו כמו שצריך, ולא ישיג תוצאות טובות כך שהיא לא תהיה מרוצה – הוא יהרוג את ניקולס בעצמו.
—
סוף-סוף נוצר שקט בבית אבות עירוני-מרכז רמת גן.
כל המטופלים נחו, והמבקרים – או שהלכו או ששמרו על שקט בשעות הערב.
זה היה טוב מבחינת ת'יאו טלמור ששמר כרגע על גיסו – מתן רז.
הוא אהב להיות בבדידות, לחשוב מחשבות.
לא שלא אהב את איריס או את שירה הקטנה – ההיפך הוא הנכון. הוא מת עליהן!
אבל לא יוצא לו הרבה זמן לעצמו לבד כמעט בכלל.
למרות שכמובן העדיף שהשקט הזה יווצר מנסיבות משמחות יותר מאשר שמירה על גיסו חולה האמנזיה.
ת'יאו טלמור העריץ את מתן רז מהרגע הראשון שדיבר איתו, היו לשניהם הרבה דברים משותפים.
גם מתן, כמותו, שירת בגולני, ונחל הצלחה מסחררת! עלה לדרגת קצין.
מתן, כמו ת'יאו, אהבו תכניות של נשיונל ג'יאוגרפיק וטבע ותכניות של היסטוריה ודוקומנטרי.
וגם, מתן, כמו ת'יאו, הבין למה התעקש ת'יאו לגור בגבעת ברנר – קצת רחוק משאר המשפחה. מתן היה אפילו בעד זה.
ת'יאו צפה במתן הישן ונאנח. איריס סיפרה לו על התקרית עם אבא שלה – שלא זיהה אותה.
הוא העריך את חוי על התמיכה והודה לה אחרי ששמע על זה.
דפיקות נשמעו על דלת החדר.
"אפשר להיכנס" אמר ת'יאו בלחש, מקווה לא להעיר את מתן.
אם ת'יאו לא הכיר את הקול המקורי של השחקן שייקה אופיר, הוא היה בטוח שהאיש שנכנס לחדר ברגע זה דומה היה השחקן המפורסם.
קול האיש שמולו היה גבוהה יותר, חד יותר.
"אפשר לעזור לך?" שאל ת'יאו.
"אתה מר טלמור?".
"זה אני".
"שמי לסטר תילתן" אמר ושלח יד "שם משפחה מוזר, אני יודע. לא בחירה שלי".
"נעים להכיר".
"אני חבר טוב של גיסך, מהצבא. חזרתי רק שבוע שעבר מארה"ב מנסיעות עסקיות, וכשהתקשרתי אליו – סיפרה לי גיסתך על האמנזיה".
"כן, זה מצער" אמר ת'יאו.
לסטר התקרב וליטף את גופו של מתן בעדינות ובחביבות, מביט בו בעצב.
"איך נפלו גיבורים…" אמר.
"בהחלט" נאנח ת'יאו.
"אני אזוז ולא אפריע יותר, שמחתי להיפגש לפחות עם קרוב משפחה של חברי הטוב" אמר לסטר ופנה ליציאה.
"להתראות" קרא ת'יאו.
"ביי" אמר לסטר ונעלם.
רק עכשיו שם לב ת'יאו שלסטר לא הזכיר את שמו הפרטי של מתן.
'מוזר…'
—
זה היה אחד הימים שהעציבו את הצוערת יעל רוזן.
להתקשר לאב שכול שהבת הצעירה שלו במעצר משטרתי.
היא פתחה בפני אדי מגל את דלת הכניסה לתחנת משטרת תל אביב.
הוא צעד כמו זומבי ובהה באוויר.
מיקה מגל הצעירה ישבה אזוקה לשולחנה של יעל, מביטה לכל מקום בחוסר עניין.
יעל לא יכלה לזהות את מבטו של אדי כשהבחין במצבה של מיקה.
עצב? כעס? אכזבה? דיכאון?
לעומת מבטו של אדי, מבטה של מיקה הדהים את יעל.
מיקה חייכה! אפילו אולי חיוך מנצח?
"היי אבא!" אמרה מיקה.
הוא שתק, רק בהה בה.
יעל לקחה יוזמה "מר מגל, הבת שלך נמצאה משתמשת באופיום במהלך מבצע משטרתי לבדיקת סמים במועדונים".
החיוך של מיקה לא פסק. יעל חשבה שאולי הוא אפילו התרחב מעט.
"מיקה," החל אדי לדבר בשקט והגביר את הקול לאט-לאט, והביט ברצפה. "אחותך נרצחה, אמא שלך לא יוצאת מהחדר כמה ימים ואח שלך מפורק לגמרי מבחינה רגשית – וכך את מתנהגת?".
"לאף אחד מכם, וכמעט לאף אחד בעולם לא אכפת ממני או מאיך שאני מרגישה בכל יום! למה שלי יהיה אכפת מהרגשתכם עכשיו?".
יעל זיהתה שאדי נפגע קשות. כאילו ירו לו חץ בלב.
הוא פנה ליעל "איך אפשר להוציא אותה מכאן?".
יעל נאנחה "תשלום עירבון" ואמרה לו את המחיר.
הוא הנהן ונתן את הכסף.
יעל שחררה את מיקה מהאזיקים ואז מיקה אמרה "תודה לך, אבא, אבל אני עוברת לגור אצל אורן".
יעל הבחינה בעוד חץ בלב.
"מיקה…" החל אדי.
אבל היא רצה משם מהר ונעלמה מהעיניים.
אדי קרס לכיסא של יעל, היא לא ידעה איך לנחם אותו.
'אני צריכה לעבור מקצוע?' תהתה.
—
קנדריקס התעוררה ובדקה במהירות את השטח בעיניה.
היא במיטה שלה – כן, טוני לידה – גם כן.
כנראה זה היה חלום.
קנדריקס ניסתה לקום – אבל משהו עצר בידה.
היא הביטה לכיוון 'אזיק'?
היא דחפה מעט את טוני והעירה אותו "היי חמוד!".
"איך את מרגישה?".
"בסדר," ואז הצביעה על האזיק. "אמרתי לך שאני אשתמש עליך באזיקים – לא הפוך".
טוני צחק וקם "דווקא לא חשבתי על הכיוון הזה".
"אתה יכול להוריד את זה בבקשה? אני מורעבת".
"מצטער קנדי, הוראת הרופא לא להזיז אותך מהמיטה – את יכולה שוב לקבל התקפה. מה תרצי שאביא לך?".
קנדריקס התרגזה והתיישבה "אתה מעז לכלוא אותי אסירה – בבית ש-ל-י?!".
"אם זה חשוב כדי שתבריאי -כן".
"תקשיב לי טוב-טוב טוני- אני מרגישה נהדר" אמרה, סידרה את שיערה ונתנה חיוך מקסים.
"לא," אמר בהחלטיות והחל ללכת לכיוון המטבח "אני מביא לך משהו לאכול".
"אני שונאת אותך!" צרחה. "שחרר אותי ועוף מהבית שלי!".
הוא חזר "בתנאי אחד – תעני לי תשובה לשאלה אחת".
"מה השאלה?" סיננה בכעס.
הוא הוציא מהכיס את הטבעת שמצא "מה זה?".
קנדריקס החווירה ואז שלחה את היד החופשית קדימה כאילו תוכל לקחת את הטבעת ממנו "זה כלום, סתם משהו אישי, תחזיר לי את זה!".
"לא ענית על השאלה, קנדי".
"אין לך רשות לקרוא לי בשם הזה יותר!".
"אז צדקתי, את עוד לא מוכנה" הוא פנה ללכת.
"חכה! אספר לך!".
"אני מקשיב".
—
איימי פקחה את עיניה.
לפחות היא חשבה ככה – הכול היה שחור.
היא ניסתה להיזכר איך הגיעה למצב הזה…
היא וגל הגיעו עם האנשים במכונית של גל ואמרו להם לחנות באמצע כביש שומם ליד משאית שחנתה ליד.
לאחר שיצאו מהמכונית, הם דקרו את גל במפתיע בצווארו, ולמרות שהיא ניסתה להתנגד – עשו זאת גם לה.
היא התעלפה שניה אחריו.
איימי ניסתה למצמץ – לא היה הבדל.
היא ניסתה לקום אבל משהו חסם אותה.
היא מיששה מסביבה.
כמעט לא היה לה מקום להזיז את הזרועות.
'אוי לא! לא שוב! בבקשה לא שוב!'.
החומה שעמלה עליה איימי במשך הרבה זמן נפרצה – הזיכרונות שהדחיקה היכו בה מחדש.
היא נכנסה לפאניקה.
—
איימי, צעירה יותר, התעוררה במקום האפל והמאובק ההוא.
ניסתה להביט לכאן ולשם, לא ראתה כלום מעבר לרגליה היחפות.
היא ניסתה לקום וללכת – אבל שרשרת ברזל שהייתה קבועה לקיר קשרה את צווארה.
'אני עם רצועה כמו כלבלבה!'
"היי! מישהו שומע אותי?" קראה איימי בקול.
כשלא קיבלה מענה ניסתה להתקדם עם הרצועה כמה שאפשר, לחפש דברים שאולי יעזרו לה.
היא הרגישה אסלה, ברז ועוד פיר קטן ליד הרגל שלה.
משהו נשמע מתקרב מתוך הפיר.
'רק לא יצור חי! רק לא זה!'.
צלחת עם לחם בלי כלום ובקבוק מים, על הצלחת פתק מקופל.
היא פתחה אותו 'ברוכה הבאה לביתך החדש, איימי וילנאי. בתיאבון'.
3 החודשים הבאים היו נוראיים.
לא היה לאיימי עם מי לדבר.
היא ידעה שלמשפחתה אין דרך לשלם כופר, אם בכלל זה מה שחוטפיה רוצים, לכן חששה ודמיינה שכל רגע ייכנס מישהו רגוז ביותר, ו…
היא בקושי עצרה את המחשבה הזאת.
'זה לא יקרה לי, רק שזה לא יקרה לי'.
במשך הזמן הצליחה לספור יותר מעשרים פעמים את מספר הלבנים מהם בנוי הקיר מהחורי גבה. לא עודד אותה כל-כך.
היא גם החליטה לשמור על דיאטה וכושר בזמן שעבר – זה לא הצליח להרבה זמן.
בחודש האחרון למאסרה כמעט לא זזה במקומה מעבר לצרכים הבסיסיים, פשוט התנהגה כמו רובוט.
היה אפשר לחשוב כאילו מתה.
וזה גם היה נכון חלקית – היא מתה מבחינה נפשית.
לאחר שעברו 3 חודשים, הגיע אל המקום האדם הראשון שראתה איימי מאז נכנסה לשם – גל רז.
היא לא הצליחה לדבר משום מה, הוא לא דחק בה.
גל פשוט שיחרר אותה, עזר לה לקום וללכת למכוניתו – העיקר לברוח משם.
היא האמינה בו מהרגע הראשון שראתה אותו, הוא לא יזיק לה.
יהיה לה בטוח איתו.
—
עכשיו איימי הבינה שטעתה.
גם עם גל לא בטוח.
"תוציאו אותי מכאן!" היא דפקה על הדפנות "הצילו!".
—
גל פקח את עיניו כששמע את צעקותיה העמומות של איימי.
הוא ניסה לזוז אבל גילה שלא ממש יכול.
הוא היה שכוב על מיטת פלדה, עם ידיו ורגליו אזוקות כלפי מעלה בצורת Y , וגופו העליון היה עירום.
בחור ובחורה עם מסכות בצורת ציפור עמדו מולו וחיכו שיגיב.
את הבחור הוא זיהה – זה שאיימי צרחה עליו, שקד סנואו.
"שלום לך, מר רז. נעים לי להכיר אותך באופן אישי" אמר שקד.
"לי לא נעים להכיר בוגדים" אמר גל.
"חשבתי שנתחיל ברגל ימין – כנראה שלא," נאנח שקד. "תכיר, זאת הסייעת שלי לפעם זאת – דרורית".
הבחורה קדה.
"בגלל שהתחצפת למארח – ננקה אותך מעט," אמר שקד. "ברשותך, דרורית".
היא לחצה על ידית הקשורה לקיר.
סילון מים רותחים נשפך על גופו של גל. הוא קרא בכאב.
שקד לקח כפפות אגרוף "הבוס אמר לי לגרום לך לגלות היכן שמרת את התיעוד של ריקי מגל זיכרונה לברכה. איני רוצה להזיק לך ובטח שלא לאיימי. אז קדומה, שתף פעולה".
"אמרתי לבוס האידיוט שלך כבר – אין לי מושג על מה אתם מדברים".
שקד התקדם במהירות ואגרף את גל בצלעותיו שלוש פעמים ופעם אחת מתחת לסנטרו.
"לך לעזאזל!".
"אולי בעתיד, אבל לא עכשיו. דרורית, הביאי בבקשה את כלי המשחק"
היא הלכה משם.
"אם אכפת לך מאיימי – שחרר אותה. היא לא צריכה לעבור את זה שוב" אמר גל.
"מצטער, חיי וחיי אימי חשובים לי יותר" אמר שקד.
גל לא היה בטוח אם הייתה אכזבה במשפט הזה, אבל הוא התרכז בדבר אחר שהבחין.
דרורית צצה עם עגלה בה ברזלים לוהטים. היא נתנה צוות ארוכה לשקד והוא חפן בעזרתה ברזל לוהט ארוך והציג אותו מול גל.
"אני רוצה שתחשוב טוב על השאלה ששאלתי אותך קודם" אמר שקד.
"אני מצטער, אבל אין לי מה לענות".
שקד הניח את הברזל על בטנו של גל, גל צרח.
"אתה בטוח?" שאל שקד והציג את השני.
גל הנהן.
שקד הניח את השני במקום אחר, וזה חזר על עצמו עוד 3 פעמים.
גל ידע שלא יסבול את הבא. פתאום נזכר במשהו אחר.
—
גל צעיר יותר, כיתה ז' אולי, נס על נפשו בסוף יום הלימודים.
3 בריונים ענקיים מכיתה י"ב רדפו אחריו. רצו להרביץ לו עד שיצטרך טיפול נמרץ.
ת'כלס, הוא לא ציפה לפחות מזה במקרה של כישלון, כשתכנן את פיצוץ הארון של הגדול שבהם בפצצת סירחון.
הבעיות היו: גל לא בדק מצלמות נסתרות שהתקין המנהל, ושלאבא של אחד מהם יש את המנהל בכיס הקטן.
הוא עשה פנייה חדה ובטעות נכשל ונפל קדימה. הבריונים תפסו אותו עוד לפני שהפסיק לנשום.
"יש לך מזל שאני רחמן, גל" אמר הגדול שבהם "אני משיב רק עין בעין".
"בהחלט יש לי מזל" הוא הנהן וניסה להשתחרר מאחיזתם ללא הצלחה. הם רק הדקו את אחיזתם ומחצו את הזרועות שלו.
"בוא אתן לך להרגיש מה שאני הרגשתי" הוא ליווה אותם למכולת האשפה הגדולה הקרובה לבית הספר – והם זרקו לתוכה את גל.
אף אחד לא ראה או לא רצה לראות.
הם נעלו אותה מעליו – והוא נשאר שם עד שמישהו פתח אותה שעתיים אחר כך.
אבא של גל ממש התרגז עליו ועל המנהל – אבל נגד המנהל לא היה ניתן לעשות כלום.
מאותו היום גל החליט להתחזק כמה שיותר, כדי שדבר כזה לא יקרה לו שוב.
וזה באמת לא קרה – עד היום.
—
גל שמע דלת נפתחת.
"מה מצבו?" שמע גל את קולו של ניקולס במעורפל "הוא אמר משהו?".
"לא, אדוני. הוא חוזר ואומר שאין לו קשר לזה" שמע את קולו של שקד.
"ובכן, אין לנו צורך בשניהם – היפטרו מהם, שלא יישאר מהם זכר".
"אמרת שלא תפגע באיימי" טען שקד.
"היא לא משתפת פעולה. לכו מכאן לפני שאחליט שגורלכם יהיה כגורלם".
"כן אדוני" אמרה דרורית.
שקד סינן "כן אדוני".
גל ראה בבירור יותר עכשיו.
שקד הוציא אקדח וכיוון לעברו ואז שם על צווארו, וידיו ורגליו שרשרת עם אזיקים מחוברים לה – ואז משך אותו קדימה.
לגל לא היה כוח להתנגד, כל גופו היה מלא כוויות. הוא ניסה לעמוד בקצב.
"גל!" הוא שמע וראה את איימי קשורה כמוהו ומובלת ע"י דרורית המאיימת באקדח.
לא נראה שעונתה פיזית כמוהו, אבל גל ידע שעונתה נפשית.
הם יצאו ממקום הימצאם, זה היה מרתף מוסתר ביער בצד הכביש קרוב להרי השומרון.
הם התקדמו כשעתיים עד שטח מלא בבורות מעשה ידי אדם.
"קברים ריקים!" נבהלה איימי.
"תבחרו כל אחד קבר אחד ותסובבו את גבכם" אמרה דרורית וטענה את האקדח.
הם עשו כמצוותה.
"אני מצטער, איימי. מצטער שהכנסתי אותך לזה" לחש גל.
איימי הנהנה.
"מי ראשון?" שאלה דרורית.
"אני" אמר גל.
"לא!" קראה איימי.
'פפפ!!!' נשמע האקדח.

המשך יבוא…

תיקי רז 1# חתונה סיוטית – פרק י"ד