גם אחרי כל השנים

הוא חיכה לשמוע את הציפורים.
הכוכבים הקיפו אותם לאורך שנים רבות, והוא רצה לשכוח כל אחת ואחת מהן, כי עם כל שנה שחלפה הוא לא היה לצידה, או יותר נכון לומר- היא לא היתה לצידו.
לא באמת.

הוא חיכה לשבת על חול חם מול מים שקטים, או על כר דשא רך בכל מקום שהיא תבחר, כי כל מקום שהוא יוכל להיות בו איתה הוא בסדר מבחינתו.
גם קרקעית האוקיינוס.

החללית נחתה לפני מספר שעות.
הוא אחז אותה בזרועותיו. גלימת הטורקיז ששימשה לה כתכריכים נעה ברכות תחת ידיו בזמן שהחל להתרחק ופנה לכיוון שבו בחר לבנות את ביתם, שהיה כעת רק צריף קטן.
אנשים חלפו על פניהם. מידי פעם מישהו הניח יד על כתפו בעיניים נוצצות בהתרגשות אך הרוב רק הגניבו מבטים מרחוק, נותנים לו את המרחב שהיה צריך.
אחרי ההלם הראשוני של כולם בזמן ההמראה היה צורך במישהו נוסף מלבד צירוס שינחה את כולם, שיעזור לשמור על שיגרה לאורך כל מאה ושבע-עשרה השנים הבאות. התפקיד היה אמור להיות שלה, אך היא לא היתה איתם יותר ולא היה דבר שניתן לשנות בנידון. צירוס אמר לו שהתפקיד שלו עכשיו. תחילה הוא חשב שתהיה התנגדות -הרי הוא לא היה דמות מוערכת ואהודה בציבור- והוא אפילו לא שכנע אותם שהוא הכי מתאים לתפקיד, אך נראה שלא היה בכך צורך.
כמעט כולם ראו את שניהם רצים לעבר המעלית, ואז אותו סוחב אותה בכוחות אחרונים. היו גם כאלה ששמעו את השיחה הקצרה שלהם רגע לפני, וראו את המבט הנחוש והאוהב שהיה בעיניה.
בתחילת כל שנה חדשה אנשים העלו זיכרונות וסיפרו על החיים שהשאירו מאחור, על האנשים שלא יראו יותר- משפחה, חברים, שכנים, עמיתים לעבודה. חלק מהאנשים שהיו על האי התפצלו באותו יום אכזר. לא היה דרך לדעת מה עלה בגורל שאר החלליות, ולכן הסיפורים היו הדרך של כולם כדי לשמר את הזיכרונות שלהם, כדי לנסות למצוא נחמה.
הוא לא הרבה לשתף. זה היה לו לא נוח לדבר עליה כשהיא נחה מתה זמנית בבטן החללית, אך אחרים סיפרו במקומו, מה שידעו, לפחות, והוא דייק בדברים פה ושם. הם התפללו להצלחת המסע כדי שיגיע רגע התחייה, בשביל כולם אבל במיוחד בשבילה.
היא עדיין נשארה הגיבורה שלהם.

פניה היו שלוות בשנתה. עורה הפשיר עכשיו והיה חמים למגע. הוא לקח את ידה, קירב אל פיו ונשק לה, נותן לנשימותיו לחמם אותה עוד יותר. היא תתעורר בקרוב, והכל יהיה כמו פעם. הכל יהיה בסדר. הזיכרונות שלה נשארו בתודעתה כך שהיא עדיין היא. היא תזכור אותו, וזה ייתן לו את האישור לכך שכל השנים שהעביר בחלל בלעדיה, בלי המגע שלה, כל אותם רגעים שהיו אמורים להיות להם יחד אך נגזלו מהם, הכל יוכל להתממש מהרגע הזה ואילך.
הוא הסיט את מבטו מפניה רק לרגע כדי להסתכל על השתקפותו במראה. הוא חזר להיראות כמו פעם. כלומר, פניו וגופו כן, אך כל השנים שחלפו הוסיפו משקל מסוים לחייו והוא הרגיש אחר, אדם שונה, והיא לא היתה טיפשה. היא תדע ישר לזהות שמשהו השתנה.
אך הכל יהיה בסדר, הזכיר לעצמו, כי בניגוד לפעם הקודמת, הוא יהיה לצידה עכשיו.
אף אחד לא יוכל להפריד בניהם יותר.