אני של העתיד, אני מצטערת

אני יושבת וחושבת.
חושבת על דברים שבכלל עוד לא קרו. ומצטערת עליהם. וזה מגוחך, כי איך אפשר להצטער על משהו שלא קרה?
אני מצטערת על שלא עשיתי יותר כשיכולתי. שלא שיניתי את עצמי לפני שהאופי של התקבע, כי כעת הוא כבר לא יכול להשתנות. אני תקועה אתו עד שאמות.
אני מצטערת על עצמי. מצטערת בשבילי, כי לא עשיתי דבר ממה שרציתי לעשות. אין לי חברים, וזה בסדר.
אין לי קשר טוב עם בני משפחתי, וגם זה בסדר.
אין לי אהבה, ואני לא יודעת אם בכלל יש לי את היכולת לחוש אותה. אבל זה בסדר. כל זה בסדר.
חוץ מזה שזה לא.
זה לא בסדר, כי זה כואב. ואילו הייתי פחות רגישה ומלאת תקווה, זה לא היה כואב. אבל כמו שאמרתי, זה האופי שלי, והוא כבר לא יכול להשתנות.
אני מצטערת עבור האנשים שדיברתי איתם במשך חיי. מן הסתם גרמתי להם לפקפק במהותם בעולם הזה, גם אם לא התכוונתי.
אני מצטערת שלא חשתי יותר טוב כשיכולתי, ובחרתי להתחפר בעצב ובכעס שלי. אני באמת מצטערת.
יום אחד, אם אזכור, אקרא את המכתב הזה. ואבין שאני של העבר הצטערה שלא עשתה יותר עבור אני של העתיד.
ואני של ההווה? היא נשארת. והיא נלחמת. ולא כי אין לה דבר אחר לעשות, אלא כי היא מאמינה. גם אם אין לה שום סיבה טובה להאמין.
אז בכל מקרה, לאני של העתיד…
אני מצטערת.
מצטערת שלא פעלתי יותר עבורי, עבור הנפש שלי, הדמות שלי, הקיום שלי. בכל הזמנים שיכולים להתקיים בעולם הזה.