עבודה שחורה
ברחבי החדר מהדהד השיר 'זכיתי לאהוב' של עברי לידר, חלש, כמעט בלתי נשמע על רקע רעשי המכונות מבחוץ והרדיו שמתנגן בחנות.
הוא עומד "במשרד" שלו, הידוע גם כ- המחסן וניגש אל עמדת העבודה שלו- השיש במטבח הקטן.
לוח קליפסים מונח שם, מחכה לו כמו בכל תחילת יום עבודה, הוא סורק אותו בזריזות, עובר על המשימות היומיות שלו.
"היום פירות יבשים." הוא ממלמל לעצמו, "יום שלישי, אז פירות יבשים."
הוא מהנהן לעצמו, ויחד עם הלוח בידו, הוא לוקח עגלה ויוצא מהמחסן אל אזור הפירות היבשים בחנות, כדי לבדוק מה צריך למלא היום.
בדרך, הוא חולף על פני המראה ביציאה מהמחסן ועוצר להביט בעצמו.
המשקפיים על האף כמעט נופלים לו והוא מסדר אותם. אחר כך, הוא מסרק קצת את השיער שלו שמקדימה כבר נהיה לגמרי לבן.
הוא מיישר את הגב, מותח את החזה קדימה, את הכתפיים אחורה ואז מחליק ידיים על הג'ינס השחור ואחר כך על חולצת העבודה השחורה שלו ומחייך.
"מוכן." הוא קורא כמו חייל המוכן להסתער על הקרב.
הוא בן שלושים וחמש, וכבר שנתיים כאן.
שנתיים שלמות שכל יום הוא מגיע לחנות כדי לארוז פירות יבשים לתוך שקיות.
"עבודה שחורה," הוא אומר כששואלים אותו, "אבל נו, מה לעשות, עבודה זה עבודה."
אין לו בעיה עם זה מסתבר, הוא דווקא טוב בלעשות את אותו הדבר כל יום.
הבעיה שלו היא עם הדבר השני, ההפוך.
שינויים, או בלאגן כמו שהוא קורא לזה.
כשיש בלגן סביבו, הוא שוכח מה הוא צריך לעשות, ואז הוא לא יודע מה לעשות קודם ומה אחר כך, וכשזה קורה החרדה מתחילה לכרסם בו.
לפעמים, אם עובר מספיק זמן עד שמישהו קולט- הוא יכול גם לחטוף התמוטטות עצבים, במקרה כזה רק ישיבה בפינה מרגיעה אותו.
בלאגן מלחיץ אותו.
פעם אחת, תוך כדי שעבד, הוא גילה שחסרים דובדבנים, אדם אחר, היה ממשיך הלאה, אבל לא הוא.
הוא שאל את האחראית עליו מה לעשות, וכשהיא אמרה לו להתקדם לדבר הבא ברשימה הוא התחיל להלחץ. הוא ניסה להסביר לה שהוא לא יכול, כי יש סדר בעבודה.
"אחד אחרי השני," אמר לה, "רק ככה." והחרדה התחילה לאחוז בו.
היא ניסתה להרגיע אותו, והסבירה לו שהכל בסדר, אבל לא עזר כלום ובסופו של דבר הוא ישב כמעט חצי יום בפינה של המחסן עד שנרגע.
גם רעשים של דברים, מפחידים אותו- מכונות, רכבים, מכשירים.
ואנשים, עד היום הוא מפחד מהם, למרות שהיום הוא כבר די יודע איך לתקשר איתם.
ובכל זאת, כאילו היו מחלות מדבקות הוא נמנע מקשר עין איתם.
לא רוצה שמישהו חלילה, יחשוב שהוא מעוניין בשיחה וימשיך לדבר איתו הרבה אחרי שמבחינתו היא נגמרה.
הוא לא אוהב לקשקש יותר מדי, לא ולא, הוא מעדיף את הפלייליסט שלו שמתנגן על פני קולות אנשים, ואת המחסן על פני החנות הגדולה.
הוא מעדיף לבד, על פני אנשים.
הוא מזמם עכשיו עם המוזיקה שלו, מרוקן ארז אחרי ארגז.
"כיף פה, כיף פה." הוא אומר לעצמו, מתחיל להעמיס את השקיות אל תוך עגלה, ואז יוצא איתן לפיזור כשחיוך מרוח על פניו.
תגובות (3)
היי כותבת-כי-בא,
טוב לראות אותך שוב.
הקטע כתוב מאד יפה לטעמי, גם התיאור של הדמות עשיר בפרטים ואפשר ממש לדמיין תמונה בראש של הדמות, מקום העבודה, אפילו את תנועות הגוף.
מה שפחות הסתדר לי זו המשימה. אמנם תיארת אותו ע"י פעולות שהוא מבצע וזה נראה לי הכיוון, אבל האמצעי של המראה וההתארגנות הרגיש קצת "תכסיס". אני חשבתי שהרעיון הוא לנסות ולומר כמה שפחות משפטים שלך כמספרת לגבי התיאור, וכמה שיותר תיאורים ע"י סיטואציות או משפטים שדמויות אחרות אומרות כדי לקבל תובנה לגבי אותה דמות. (אבל אולי פשוט לא הבנתי)
אפילו משפט מהסוג "אשתו ניגשה וסדרה קווצת שיער סוררת" זה לטעמי תיאור ישיר מדי. עדיף:
אשתו קראה לו "בא רגע, תן לי לסדר לך את השיער, יש לך קווצת שיער סוררת" או מישהו שאומר לו "נחמד לראות אותך מחייך על הבוקר."
זה נשמע לי כמו תרגיל לגמרי לא פשוט. בעיקר תיאור חיצוני של הדמות. תכונות פנימיות אפשר לתאר בקלות יותר ע"י סיטואציה.
לגבי המשקפיים לדוגמא שרשמת משפט מפורט יותר, חשבתי שזה טוב. הייתי אפילו מרחיק ורושם "הוא צריך למצוא זמן לתקן את המשקפיים שגולשות כל הזמן במורד אפו." או "הוא הסיר את המשקפיים כדי לנקות את האדים שהצטברו על העדשות…"
משהו בסגנון הזה.
יכול להיות שהחוכמה היא גם בבחירת הדמות. אדם שמבלה את רב זמנו לבד במחסן, אולי קשה יותר לתיאור משחקנית קולנוע בפרמיירה של סרט ("וואו איזו שרשרת פנינים מהממת, והשמלה האדומה הזו! איף, אני הרוסה – ישבתי שבע שעות אצל הספר כדי שיעצב את החציל הזה על הראש שלי.")
בהצלחה בתרגיל.
היי גיד,
קודם כל תודה על הפרגון, מעריכה את זה מאוד!
הבנת את התרגיל לגמרי נכון, אני אגיד לך מה…
האמת היא שקצת הסתבכתי איתו.
תוך כדי שכתבתי, שמתי לב שאני מערבבת בין שני סוגי האיפיונים- ואז עוד יותר התחלתי להתבלבל.
התחלתי בתיאור ישיר, ואיך שהוא גלשתי לעקיף, וכשניסיתי לכתוב תיאור עקיף, יצא לי ישיר. (בלעע)
בהחלט תרגיל מאתגר.
אני מניחה שאני צריכה להמשיך לתרגל את הנושא הזה.
וכן, בדיעבד אני גם חושבת שהחלק עם המראה הוא קצת תכסיס, קלטתי את זה רק בסוף כשקראתי את הקטע ,ובכל זאת השארתי אותו (אופס) כי אהבתי את איך שזה השתלב בקטע.
אני חושבת שאני מתחילה להבין את המשמעות של דיאלוגים בסיפורים.
לרוב, בקושי יש אצלי דיאלוגים בכתיבה, כי הם תמיד נראים לי כל כך מסובכים לכתיבה.
עכשיו אני מבינה שדיאלוגים מאוד יכולים לעזור באפיון עקיף, כי הם בעצם יכולים למסור מידע שאני ככותבת לא רוצה למסור.
תודה רבה על התגובה ועל ההארות, עזרת לי מאוד!
אחלה סופ"ש :)
*ארז אחרי ארגז.- ארגז
אני לא יודעת מה הכוונה באפיון דמות בצורה עקיפה (או שכרגע אני פשוט לא זוכרת) אז אני לא יכולה להביע דעה על זה, אבל כקטע עצמו ממש אהבתי.
כן הרגיש לי כאילו היה אפשר לומר עוד, אבל התיאורים היו מעולים והצלחתי להיכנס לתחושות של הדמות.
אני אישית בנאדם של שגרה ושינויים בלי התרעה מראש מציקים לי קצת, אז הרגשתי שאני יכולה להבין אותו בהיבט הזה (מה גם שבשירות לאומי עבדתי עם אנשים מבוגרים אז ישר רצו לי בראש מלא סיפורים ששמעתי).
כתבת בצורה ממש יפה ומכובדת על רגע יומיומי בחייו של אדם. כקוראת הצלחתי להבין אותו, דבר שבמציאות יכול להיות שלא יקרה לו (או שאולי אפילו אנשים קצת יתרגזו עליו -ואולי אני קוראת לתוך זה יותר מידי-)