ורג’יניה – טיוטא
החנתי את האוטו
"אוקיי, מה עכשיו?"
"אני צריכה משהו מהבית-מרקחת."
"מבית-המרקחת…"
"מה?"
"לא חשוב. לחכות לך פה? כמה זמן זה ייקח?"
"לא לחכות לי פה, לבוא איתי, וכמה זמן זה ייקח – תלוי בך, אבל אני אשמח שנסיים כאן מהר כדי שאגיע הביתה לפני חצות."
"מה קורה בחצות?"
"הכרכרה הופכת לדלעת והבגדים שלי לסחבות. אתה שואל יותר מדי שאלות, חבל על הזמן," היא דחפה את כתפי "צא כבר!"
* * *
"אוקיי, אז מה אנחנו צריכים?" שאלתי, למרות שחשדתי שאני כבר יודע את התשובה. אתם מבינים, אני חושב שכמעט כל פעם שגבר נכנס לבית מרקחת חולפת באיזו פינה נדחת של מוחו אותה מחשבה.
"אל תהיה אידיוט, אתה יודע את התשובה, " שוב פעם האינטואיציה שלה. שתקתי והתבוננתי בה,
"זוהר, אמרתי לך…"
"אוי, די כבר עם הנאום שלך. זה לא בשבילי זה בשביל חבר שלי, וקוראים לי אבישג, דודי, תפסיק להתבלבל – זה מעליב."
"יש לך חבר?" משהו במשפט האחרון שלה גרם לי לכיווץ בבטן התחתונה.
"נו, התכוונתי לזה כמו – זה לא בשבילי, זה בשביל חבר שלי – כשקונים קונדומים." עיניה התרחבו והיא נעצה בי מבט של "כמה סתום אתה יכול להיות."
"מצחיק. טוב, אבישג, בואי נסיים עם זה."
"אני לא יכולה לבוא איתך."
"מה עכשיו?"
"סוג של מכירים אותי פה."
נאנחתי, "אז ללכת להביא קונדומים, לחכות לך פה בחוץ ואת תגיעי עוד חצי שעה, שעה?"
"תלוי, כמה זמן לוקח לך לגנוב קונדומים?" היא לחשה.
"מה זה?!"
"כמה. זמן. לוקח. לך. לגנוב. קונדומים?" היא לחשה, מדגישה כל מילה.
"שמעתי אותך בפעם הראשונה, פשוט לא הבנתי למה אני צריך לגנוב!" את המילה האחרונה לחשתי.
"ככה זה עובד."
"ואם אני לא רוצה?"
"דודי, אתה חייב לחיות קצת, זה לא יעבוד אם אתה לא תפגין איזו חיות!"
"אין לי מושג על מה את מדברת! אני תכף בן חמישים, אני כבר לא ילד קטן. אם אני רוצה קונדומים אני לא צריך ל… ל…, אוף, אני יכול לשלם עליהם."
"אלף, מה ילד קטן צריך קונדומים ובית, אתה רוצה קונדומים?"
"לא!"
"מעולה. אז תגנוב אותם." היא צעקה/לחשה.
"לא!"
"אתה רוצה לגלות למה דווקא אתה נבחרת?"
"נו?"
"אתה רוצה?"
"כן!"
"אז תביא ת'קונדומים המזויינים!"
נשמתי עמוק. הסתכלתי לצדדים. היה נדמה לי שכולם יודעים מה קורה כאן. הפכתי לרסקולניקוב דה-לה-שמעטא.
"טוב," אמרתי בסוף. "שיהיה." נעצתי מבט נוסף בדלתות ובזבנים שעמדו בקופות. "זה לא יצפצף?"
"אל תגנוב את הקופסא. צריך רק את מה שבפנים."
"אני לא מאמין שאני הולך לעשות את זה, " העפתי שוב מבט לקופות.
אבישג כנראה עקבה אחרי המבט שלי כי מיד אמרה "אני אחכה כאן בחוץ, מול הקופות, רק לוודא שאתה לא מרמה!" היא חייכה. אני לא אשקר. היא נראתה מקסימה וסקסית, בעיקר עם החיוך הזה, ואני זוכר שחשבתי לעצמי, שאני מקווה שבזה תסתכם קריירת הפשע שלי, ובאופן כללי שהחיוך שלה לא יגרום לי לעשות משהו שאני באמת אתחרט עליו.
"ודודי, עוד משהו…"
"מה?"
"אני אוהבת את אלה בטעם תות."
"את רוצה גם סופגניות עם זה?"
"אתה היסטרי. יאללה, מאוחר כבר!"
אני עוצר כאן לרגע. אני לא הולך לשתף אתכם עכשיו בכל הפרטים, זה באמת לא נחוץ כרגע. אם תרצו, אולי בהמשך, אבל גם את זה אני לא מבטיח. אני רק אסכם שה"מבצע" עבר בהצלחה, והאירוע הצטרף לאוסף האירועים המשפילים שלי. אני בטוח שזה מספק לכם את כל המידע שאתם צריכים לעכשיו.
* * *
"וואו, גנבת את כל הסטריפ?! יכולת לגנוב רק שלושה," אבישג נחנקה מצחוק. "אתה ממש ארכי-פושע!"
"אני ממש מצטער, זו הפעם הראשונה שאני מעורב בשוד קונדומים. נלחצתי."
"אתה לא מרגיש חי יותר עכשיו?"
"את האמת?"
"אהה?"
"אל תצחקי עלי, אבל אני מרגיש כאילו הפרתי איזה איזון ביקום, ועד שאני לא אשלם עבור הקונדומים האלה, כאילו משהו יהיה לא בסדר. לא יודע… זה מפריע לי, אני בטח לא אצליח לישון בגלל זה"
"וואו, אתה ממש חסר תקנה," צחקה. "ואני מבטיחה לצחוק עליך עד תום שארית חייך!"
"גם בגלגול הבא?"
"גם, וגם בזה שאחריו."
"אני מתחיל להזכר למה אני מתעקש לא לבלות איתך."
תגובות (2)
חייבת לציין שהתגובה שלה בחלק הראשון עם הכרכרה והדלעת הצחיקה אותי ממש. מודה שגם לי יש יציאות כאלה ששואלים אותי יותר מידי שאלות או שהן "חופרות" בעיניי.
למה לא פשוט לבקש ממנו לקנות אותם? בשביל מה לגנוב?
אני חושבת שהייתי מרגישה כמו דודי בסיטואציה הזאת, ולא הייתי נחה עד שלא הייתי מחזירה כסף על זה (לא שהייתי גונבת מחנות, אבל לשם הזדהות).
אני לא יודעת אם זו היתה הכוונה שלך, אבל זה היה קטע מאוד משעשע בעיניי. מרגיש לי שקונדומים זה משהו שאנשים לא מדברים עליו כמעט בכלל (בסיפורים, לפחות). זה או על מדף בסופר לעיני-כל או נמצא מאחורי משהו ותמצא את זה רק אם תשאל את המוכר. שוב, לא שחיפשתי, אבל לצורך העניין אני הייתי המוכר פה, ועד שמישהו לא שאל אותי אם יש לנו את זה בחנות לא חשבתי בכלל שאפשר להשיג קונדומים במקום שהוא לא סופר-פארם וכו' (לא היו לנו, כמובן, ובאותו שבוע גיליתי שבמכולת שבתוך תחנת אגד אצלנו זה נמצא מעל הקופה, ממש ליד המסטיקים. הלם).
קצת סטיתי מהנושא והסיפור שלי וודאי לא עניין אותך, אז בקשר לשלך- אל תוריד אותו. תשאיר. גם אם כרגע הוא לא קשור לכולם. הוא כתוב היטב והוא מדויק ומצחיק ואפשר להגיד שיש פה שאלה מוסרית של הדמות בעניין הגניבה.
הדיאלוג פה הוא יצירת מופת לדעתי. התיאורים העבירו את הנוף של המקום שבו נמצאות הדמויות בלי להתארך יותר מידי. בכללי אפשר לקרוא את זה שוב ושוב ועדיין זה יהיה מהנה.
בהחלט אהבתי את הקטע.
ספיר – שוב תודה.
כן, חלק מהכוונה הייתה לשעשע, אני מעריך שאצטרך לשנות קצת אבל במהות הקטע ישאר דומה. אני מקווה להגיע אליו בקרוב, ואז להפוך אותו לחלק מהסיפור.
ההערה שלך לגבי הסיפור שלך, היא ההפך ממה שאני מרגיש. אני נהנה לשמוע חוויות של אנשים אחרים לגבי הנושאים שאני כותב. זו חלק מהסיבה שאני כותב. אני חושב שגם פעם סופרים היו תוהים איך היצירה שלהם מתקבלת וקיוו לאיזה קשר ישיר יותר עם הקורא (אני יודע שסופרים רבים קיבלו/מקבלים מכתבים מקוראים). בכל אופן גם אני חשבתי שקונדומים יש רק בבתי מרקחת (או מכונות בשירותי גברים במקומות מסוימים, שהפתיעו גם אותי)