אני והילד

מתיישבת על הכיסא המתנדנד החורק ומולי מתיישב ילד קטן וחמוד שחור שיער ושותק.
אני לוקחת את מגדל הקוביות שאני תמיד שמה ליד השולחן ומתחילה לבנות מגדל ואז הוא מרים מבט.
המבט שלו אומר הכל, יש לו הרבה מה להגיד אבל הוא ממשיך לשתוק ומסתכל בקוביות.
אני ממשיכה לבנות והופ המגדל נופל.
״אני אראה לך איך עושים את זה״ הוא לפתע אומר נעמד על שני רגליו ומתקרב אלי
ואני צופה בו בהתפלאות ומתחילה לשאול אותו איך הוא מרגיש. והוא? ממשיך לשתוק, אני מתיישבת לידו ושואלת אותו אם אפשר להצטרף והוא עונה לי בחיוב בעזרת הנהון בראשו.
אנחנו ממשיכים לבנות את מגדל הקוביות ביחד ואז ללא שום התראה מוקדמת הוא מחבק אותי.
חיבוק חזק ואוהב ואני אוספת את כל כוחותי ומחבקת חזרה.
״אני עצוב״ הוא אומר בעיניים הכחולות שלו ומראה בגרות שמחזיקה דמעות.
״אתה רוצה להגיד לי למה אתה עצוב?״ אני עונה ומסתכלת לתוך עיניו
״אמא ואבא מתגרשים״ הוא עונה ומשפיל מבט
״אני יודעת, אמא סיפרה לי. אתה יודע, ההורים שלי גם גרושים.״ אמרתי לו
״באמת?״ שאל והרים את מבטו מעט
״כן, למעשה, הם התגרשו כשהייתי כמעט בגילך״
״אתה רוצה שאני אגיד לך סוד?״ אני אומרת כמעט בלחש
״כן!״ אמר בשמחה וקירב את אוזנו אל שפתיי
״כל שנה קיבלתי שתי מתנות יום הולדת וחגגתי פעמיים יום הולדת!״ אמרתי כמעט בשקט מוחלט
״ואו!״ אמר בחיוך
לפתע נשמעה דפיקה בדלת והגיעה אישה מבוגרת בעלת שיער שטני לחדר ולקחה את אותו הילד
״להתראות!״ אמר בחיוך והלך לאימו
״אמא זה נכון שאני אקבל שתי מתנות?״ שמעתי מבעד לדלת ואני חייכתי חיוך גדול.