אני מגניב (?) / (!) … חלק 4

אני לא יודע למה אבל היום נתתי לנעמה לקרוא את מה שאני כותב. "אתה מלא בהתלבטויות" היא אמרה וקרצה אליי כשהיא סיימה לקרוא. הלב שלי דפק, מזל שהיא קוראת מהר. בול כמו המורים אצלנו היא צחקה. האלה שלא סוגרים על עצמם ונותנים לנו לעשות אימפרוביזציה בלי שום מטרה הגיונית. אחר כך הם מתרצים את זה ב "אנחנו רוצים לראות את ההתלבטויות במהלך תהליך העבודה שלכם בלה בלה בלה" כולם שונאים את זה! האמת שאני אפילו מעדיפה לעבוד עם טקסטים אפילו שזה מתיש וארוך כזה. איכשהו תמיד יוצא דבילי כל התרגילים האלה.
אם אתה כותב, אז סבבה מגניב, תכתוב בלי להתנצל. אומנם העבר שלך די דפוק, אבל שכולנו כאן כזה. אם אתה כותב אתה לא צריך לפחד. תהיה פשוט כנה וזהו. מי שיבהל מהג'פה בעיה שלו. התכוונתי שהיא תיתן לי עצה לשיפור הסגנון, הניסוח. ובלי להתכוון היא נתנה לי עצה פסיכולוגית. כל כך מתאים לה.
האמת שפניתי אליה כי היא קראה המון טקסטים במסגרת הלמודים שלה. היא מבינה בזה. באופן כללי אני מאוד מעריך את הדרך שבה היא מגיבה על דברים. כשהיא קוראת משהו כל הגוף שלה משתתף וכל הריכוז שלה מופנה אל המילים הכתובות. הריסים הצפופים שלה מעפעפים בלי הפסקה וממש אפשר לשמוע שמוח שלה חושב כל הזמן על הדרך הכי מדויקת לבטא את המילים בקול, אבל מתאפק. כאילו יש לה במאי תמידי בתוך הראש והיא דורכת על במה אין סופית מכוסה בשטיח אדום. זה תחושה מיוחדת כזו כאילו אתה מחכה שהיא תבחין אותך. אתה מרגיש שהיא כאילו מתגרה בך. בוא! בוא נראה מצליח להבין מה עובר לי בראש.
יכול להיות שהיא צודקת, אבל ככה אני, מלא בהתלבטויות, מחשבות, אני לא שולט בזה… נהנתי מהביקורת שלך. אמרתי והשתדלתי שהקול יהיה רגיל. "זו ממש לא ביקורת" היא צחקה ודחפה אותי מהכתף. "זו בסך הכל דעתי" כשאני אמשיך לכתוב אני אתן לך לקרוא. אני אומר אוטומטית ומיד מתקן, רק אם את רוצה… "אין בעיה! כובד, עכשיו עשה לי טובה, תעזור לי להתאמן על טקסט. עד שהחבר החנג' שלי יחוזר מהאוניברסיטה." כמובן שעזרתי.
ועכשיו תוך כדי שאני כותב אני בדיוק חושב. אולי לא כדאי להראות לה את ההמשך של הסיפור. כי תשים לב שכתבתי עליה עמוד שלם… אבל אולי כן כדאי לי לאמץ את הרעיון שלה. להיות קצת יותר בטוח בעצמי, בכתיבה שלי, ובאופן כללי בסיפור חיים שלי, אפילו אם הוא קצת מוזר, ולא להתבייש. מה אתם חושבים?