חזרה הביתה

יצאנו לטייל ערב אחד,
הלב שלי ואני.
לא רציתי שיבוא, אבל הוא התעקש אז הסכמתי שיבוא.
צעדנו ברחובות הריקים,
בין בתים עם אורות כבוים.
רוח קרה נשבה, הרעידה אותי מעט.

הוא לא דיבר יותר מדי, רק הלך לצידי עם הידיים בכיסים,
אדום ובוהק גם באפלה.
גם אני לא ניסיתי לדבר איתו,
והאמת היא שהרבה זמן גם לא שמעתי אותו.
לא רציתי לשמוע.
המשכתי ללכת,
מדי פעם מעיף בו מבט,
הוא נראה די עצוב,
קטן כזה ומכונס בעצמו
עייף.

ובכל זאת,
המשכתי ללכת-
הרי לא ביקשתי שיבוא,
זה הוא שהתעקש.
בעיה שלו.

השמיים נעשו כבדים,
גשם התחיל לרדת.
עצרתי בצד הדרך,
מתחת לסככה מתפרקת.
הוא עמד מתחת לגשם,
היישיר אלי מבט.
" בוא," אמרתי לו
"אתה נרטב"
והוא,
כמו ילד שחיכה להזמנה, מיד נכנס ועמד לצידי.
הגשם ירד,
והוא היה כל כך קרוב,
הסתכלתי עליו,
מבט אחד ועוד אחד
ומשהו בו נראה לי שונה.
חבטות,
צלקות,
שריטות.

קצת התרגזתי,
כי הוא לא שומר על עצמו,

אבל-
שמתי לב לעיניים.
הן ברקו.
כמו שלא ברקו המון זמן.

כמעט אמרתי משהו,
אבל אז,
משום מקום,
הוא לקח את ידי-
"בוא. נחזור," לחש
"הגשם הפסיק."
וככה,
בשקט,
חייכתי
ונתתי לו להוביל חזרה,
הביתה.