קללת אדמה – פרק 87

לא האמנתי שלוקאס לא נתן לי להישאר עם תומאס. הוא היה זקוק לתמיכה ודאגה קצת יותר… אמ.. נשית. הנחתי ששניהם משחקים משחקי מתמטיקה עכשיו. מחברים חידות וכאלה. זה היה קורה לפעמים במחנה. כשהיו משועממים מאוד.
"חנונים.." מלמלתי והבטתי באלכס.
הוא ישן על המיטה שלו ולא נראה כאילו משהו מטריד אותו. תהיתי בן כמה הוא.
מצאנו אכסניה במרחק של כמה רחובות מהמרפאה. המקום היה מגעיל וקטן אבל זה היה הדבר הכי טוב שהיה לנו. גם ככה הכסף שלנו היה מצומצם עד שאלכס כמעט התעקש שנישן בחוץ. אבל אחרי שישנתי בחורים שונים ועל דשא כל כך הרבה פעמים במסע הזה לא התכוונתי לוותר על הזדמנות לישון על מיטה נורמאלית.
כבר רציתי לחזור למחנה. לגמור עם הסיפור הזה.
אנחנו קרובים. חיסלנו את גאיה. ותומאס ולוקאס עדיין בחיים.
נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי. הכל יהיה בסדר. בעוד כמה ימים הכל יגמר.
חלמתי.
הייתי גבוה מאוד באוויר, הרגשתי בחילה רצינית. לא היה כלום מתחתיי. קול צחק בראשי.
"להיפטר ממנה? הכל נגמר?" הוא צחק. זיהיתי את הצחוק הזה -אורנוס. "לא, בכלל לא."
הבטתי סביבי. לא זיהיתי את הנוף מתחתיי. זה היה ים גדול במיוחד, אבל לא ראיתי כלום חוץ מזה. ים.
"מה אתה רוצה?" צעקתי כדי להתגבר על הרוח שהצליפה בי.
"לא כלום. אני רק מכין אותך. בקרוב, חצויה, בקרוב…"
"אני שונאת שאומרים לי את זה!" צעקתי עליו.
"את גם שונאת את המשפט: "לא שלושה – רק שניים. לא שניים – רק אחד". נכון?"
"מה אתה.. מה אתה יודע על המשפט הזה?" שאלתי.
"הו, בקרוב את תדעי עליו. ואז תתחרטי על שלא הקשבת לגאיה"
"אני לא אתחרט על דבר כזה!" השבתי בצעקה.
"בסדר, אם כך… בהצלחה, חצויה."
ואז הרגשתי שהאדמה, או יותר נכון האוויר שהחזיק אותי באוויר, נעלם, ואני נפלתי מטה, לעבר הים.
"הוא לא יעזור לך" הקול של אורנוס המשיך לרדוף אותי כשצללתי פנימה לתוך המים. "אסור לו. אפילו לו אסור להתערב בזה.."
הרגשתי שאני נחנקת. הייתי צריכה אוויר, לא יכולתי לנשום.
אבל זה לא הגיוני! צעק קול במוחי. את אמורה לדעת לנשום מתחת למים!
אבל נראה שההיגיון נטש את הגוף שלי כשלא הצלחתי לנשום ונאבקתי לעלות . חשכה עטפה אותי. ואני המשכתי לצלול מטה-מטה.
****
פקחתי עיניים במהירות. נשמתי מיד כמה נשימות עמוקות מאוד.
"מה קרה?" אלכס מצמץ והביט בי.
הנדתי בראשי. "שום דבר. חלום רע."
"גם לך יש חלומות כאלו?" הוא שאל. "מה את רואה?"
"אני טובעת." הודתי. "למרות שאני אמורה לדעת לנשום מתחת למים."
הוא הנהן. "אני רואה את עצמי בשיעור ספרות, כשהייתי צריך לקרוא משהו אבל האותיות רצות על הדף. כולם צוחקים עליי…"
הבטתי בו בחיוך עקום. "מצטערת."
הוא משך בכתפו.
אור שמש הסתנן מבעד לחלונות שהיו מוגפים בתריסים. "מה השעה בכלל?" שאלתי.
הוא הביט בשעון שעל ידו. "שמונה בבוקר" הודיע.
"בוא נתארגן." אמרתי והמשכתי להביט בקרן האור שהסתננה פנימה. "נלך לאסוף את לוקאס ותומאס ונגמור עם המסע המקולל הזה."
הוא הנהן. "אמה..?"
הבטתי בו. "מה?"
הוא הביט גם הוא בקרן האור. " אנחנו ארבעה חצויים. ולפי מה שסיפרתם לי זה מסוכן להסתובב הרבה חצויים יחד כי הם מושכים מפלצות"
הנהנתי. מחכה לראות לאן זה מוביל.
"את חושבת שכולנו נשרוד עד למחנה?" הוא שאל בשקט.
נזכרתי במילים של לוקאס כשהיינו על הסיפון, שתוחלת החיים של חצוי היא גיל שמונה עשרה. לא. כולנו נשרוד, כולנו נעבור את המסע הזה.
הבטתי בקרן האור כמו שמביטים בתקווה אחרונה.
"כן." מלמלתי. יותר לעצמי מאשר לאלכס. "כולנו נשרוד"