אז כל זה אמיתי ~פרק 1~

תמיד הייתי כזאת, תמיד הייתי שונה ותמיד אהבתי את זה .
קוראים לי דניאל אני בת 15 ואני לא יודעת מתי זה התחיל לי או למה אני כזאת, זה פשוט ככה.
אני אוהבת להתבודד, להיות לבד עם עצמי ופשוט לחשוב על כל מיני דברים
אני די טובה בלימודים למרות שלפעמים האותיות מתבלבלות לי או שהרבה פעמים פשוט קשה לי להיתרכז.
מחר אנחנו מתחילים את הלימודים, אני לא מתרגשת, למרות שלא נפגשתי עם החברות שלי מהכיתה כל החופש, הן כן אירגנו מפגשים פשוט כל פעם המצאתי תרוץ למה לא לבוא.
הן לא מבינות אותי, וניסיתי להסביר להן כמה פעמים, זה פשוט בלתי אפשרי.
יש רק אחת מהן שהבינה אותי אבל היא שנה שעברה עברה לבית ספר אחר, ואנחנו לא דיברנו מאז.
שנת הלימודים התחילה, החברות שלי לא הבינו למה לא נפגשתי איתן כל החופש אבל אמרו שלא נורא העיקר שאנחנו עכשיו ביחד.
דיברנו בעיקר על הקניות שעשתה כל אחת שהייתה בחו"ל בחופש אוף זה כל-כך לא מעניין אותי הן לא מבינות?!
סוף-סוף הצילצול החליט לקטוע את השיחה המשעממת הזאת, התיישבנו במקומות שלנו וכמו תמיד אני לבד, טוב כמו שאני אוהבת.
המורה שלנו יעל נכנסה לכיתה (יעל היא אולי המורה הכי נחמדה בבית-ספר) "בוקר טוב כולם איך היה בחופש?" וכולם שכבר מכירים אותה ענו כמו ילדים קטנים "כיף" "איזה יופי. לפני שנתחיל בשיעור אני רוצה להכיר לכם את התלמיד החדש בכיתה קוראים לו דן רותמן" היא סימנה לדן להיכנס "דן אתה יכול לשבת ליד דניאל" למה?כל שנה שעברה ישבתי לבד והיה לי טוב למה היא מושיבה אותו לידי?יש עוד הרבה מקומות, לא?אני מסתכלת מסביב ורואה שהורידו לנו שולחנות והמקום לידי הוא המקום היחידי בכיתה, נו טוב היה יכול להיות יותר גרוע לפחות הוא נראה נחמד.
דן מתקרב ומתיישב לידי "היי קוראים לי דניאל" אמרתי לו.
"היי לי קוראים דן, כמו שאת כבר יודעת".
הוא התחיל להגיד עוד משהו אבל המורה קטעה אותו "דן ודניאל, תכירו אחרי השיעור"
האדמתי, אבל לא ראו את זה אני מקווה.
השיעור עבר מהר יחסית, בגלל שלא למדנו ורק דיברנו על מה עשינו בחופש.
בצילצול התחלתי לאסוף את הדברים שלי וללכת עם חברות שלי לקפיטריה אבל דן עצר אותי "את יכולה לעשות לי סיור בבית-ספר אני לא מכיר את המבנה ואני צריך ללכת לספריה לקחת את הספרים החדשים".
"בסדר" אמרתי ומשום מה הרגשתי חופשית איתו ושאני יכולה לדבר איתו ושהוא יבין אותי.
הלכתי איתו לכיוון הספריה, ובדרך הוא התחיל לדבר "תגידי את מאמינה שהאלים היוונים או הרומים קיימים באמת?"
"לא" עניתי "למה אתה שואל?"
"סתם" ענה ואז התחיל שוב "אני מצטער אם זה אישי מדי אבל ההורים שלך גרושים או נשואים?"
"אף פעם לא הכרתי את אמא שלי היא עזבה אותי ואת אבא שלי כשנולדתי"
"כמו שחשבתי" הוא מילמל אבל שמעתי אותי.
"מה חשבת?"
"אההה לא כלום" הוא ניסה להגיד במבט תמים, אבל לא קניתי אותו ולא הרפתי.
תגיד לי מה חשבת שמעתי אותך ואני רוצה לדעת"
"טוב, כדי שאני אספר לך אנחנו צריכים להיות במקום שלא יוכלו להקשיב לנו"
"טוב תבוא לבית שלי היום בסוף הלימודים ותספר, ואל תידאג אני לא אשכח שאתה מבטיח לספר לי את האמת"
אבל לא הבטחתי כלום"
הוצאתי את הטלפון שלי ופתחתי את ההקלטות "אני מקליטה אותך מבטיח לי את זה ליתר ביטחון"
"טוב" הוא אמר והפעלתי את ההקלטה.
"אני מבטיח לך להגיד את האמת עלייך ועל המשפחה שלך"
הפסקתי את ההקלטה "את האמת עלי ועל המשפחה שלי?"